תניא – פרק ל”ד
- תניא
- פרק לד
- ליקוטי אמרים - פרק לד - התקשרות לבורא עולם
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁהָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּבִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ. וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כֻּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבֹּל, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל 2 שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו’, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. לָכֵן מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשֹוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּלּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, 3 אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְּלֻבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים – אִי לָזֹאת אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כַּדָּת הַנִּתָּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל 4: אֲפִלּוּ פרק אֶחָד שַׁחֲרִית כו’. וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה’ לוֹ.
וְאִם יַרְחִיב ה’ לוֹ עוֹד, אֲזַי טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אֹמֶץ, וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה כו’ 5. וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כֻּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה, שֶׁיִּתֵּן מִיְּגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה הוּא רַחוּם וכו’ 6, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ בַּתִּקּוּנִים 7: חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא. וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה’ לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַזַ”ל 8 שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבַקָּרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הָחַי עוֹלֶה לַה’ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ – עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כו’. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה עוֹלֶה לַה’ כָּל מַה שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְלֵב נִשְׁבָּר וְרוּחַ נְמוּכָה בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְּעֵינָיו וכו’ הוּא מִצַּד הַגּוּף וָנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִצּוֹץ אֱלֹהוּת הַמְּלֻבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בְּפֶרֶק ל”א). וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר 9: בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא.
מראה מקומות:
2 שמות רבה כט ד; שיר השירים רבה ו ג 3 ברכות ח א 4 מנחות צט ב
5 הקב”ה מצרפה למעשה, קידושין מ א 6 אף אתה היה רחום, ירושלמי פאה א א
7 פתיחת אליהו, תיקוני זהר דף יז עמ’ א 8 בבא בתרא ט א, כנגד כל הקרבנות
9 זהר חלק ג עה א
ב”ה
מיקום: תניא פרק ל”ד
נושא: באיזו דרך כל אדם יכול להיקשר ולהתחבר אל ה’?
סיכום הפרק
בעל התניא פותח את הפרק בכך שמסביר לנו מי הם הדמויות הרוחניות בהיסטוריה היהודית שהיו מקושרות לבורא עולם תמיד[מרכבה כמו שמרכבה אין לה רצון משלה אלא זזה לאן שהסוסים מכוונים אותה כך הם היו תמיד קשורים אל בורא עולם].
והתשובה לכך היא: האבות שלנו, אברהם, יצחק ויעקב שלא היה זמן שלא היו מקושרים לה’ והדרך שבה היו מקושרים לה’ היא בכך שהיו בטלים לפניו ואחריהם יש את נביאי ישראל כל אחד במעלתו ומדרגתו שהיו גם הם מקושרים לה’ וכך קיבלו את דברי האל והעבירו אותם לעם. האדם הנוסף בהיסטוריה היהודית שהיה מקושר באופן מלא לה’ זה משה רבנו שלא היה אדם כמו משה רבנו שכל כולו היה מקושר לה’ ובטל לפניו. עד כדי כך שנאמר ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה.
שאלה:
על פי בעל התניא היכן שוכן ה’? איך אדם יכול להגיע להתקשרות וחיבור עם ה’?
תשובה:
על ידי כך שאדם מבטל את עצמו.
שאלה:
והרי מסופר על האבות, הנביאים ומשה רבנו שהיו מקושרים לה’ ובטלים לפניו ואנחנו יודעים על האנשים החשובים האלה שהם היו גם בעלי מעמד ועושר והנהיגו אז מה הכוונה שהיו בטלים?
מהו ביטול?
תשובה:
ביטול זה שאדם מבטל את רצונו מפני רצון ה’.
האדם מבין שיש את הרצון שלו[הנפש הבהמית] ויש את רצון הבורא[הנפש האלוהית] והוא מבטל את רצונו מפני רצון ה’. כמו משה רבנו שלא רצה להנהיג את עם ישראל ואמר לפני ה’ שהוא מגמגם ושהעם לא יקשיב לו אז איך יקשיב לו פרעה אבל מכיוון שה’ ציווה עליו הלך ועשה. לא כי רצה בתפקיד אלא כי ה’ שלח אותו לבצע את התפקיד. ולכן עשה את התפקיד בצורה מלאה ומסורה.
באותה צורה ניתן לראות את אברהם אבינו שביטל רצונו מפני רצון ה’. אברהם בבראשית פרק כ”א לא רוצה לשלוח את בנו ישמעאל ולגרש אותו כי עצוב לו על בנו אבל מכיוון שה’ ציווה עליו להקשיב לשרה ולגרש הוא משכים בבוקר ועושה את ציווי ה’. כך גם בניסיון העשירי שבו ה’ אומר לאברהם לעקוד את בנו ברור שהוא לא רוצה לעקוד את יצחק וניתן לראות זאת מהתקשורת ביניהם בבראשית פרק כ”ב אבל מכיוון שה’ אומר לו הוא הולך ועושה את ציווי ה’ בלי שאלות. “וישכם אברהם בבוקר”]
בהמשך בעל התניא מסביר לנו שגם עם ישראל קיבלו את שכינת ה’ והתקשרות אליו כשבורא עולם מעביר לכל אחד ואחת מאיתנו את עשרת הדיברות באופן ישיר[שמות פרק כ’]. עד כדי כך ישיר שנשמם של בני ישראל פרחה על כל דיבור ודיבור שיצא וה’ החייה את עם ישראל עם טל של תחיית המתים [טל תורה שבעתיד איתו ה’ יחייה את המתים]
אבל, מכיוון שראה ה’ שעם ישראל לא יכולים להכיל את ההתקשרות איתו ושהנפש שלהם לא יכולה לקבל את האור האינסופי בצורה כזו ללא כיסויים במקום זה ציווה עליהם “ועשו לי משכן” זאת אומרת בורא עולם כשראה שבדרך התקשורת הישירה לא ניתן להעביר מסרים לישראל נתן להם דרך התקשרות אחרת להיקשר אליו.
שאלה:
ומהי הדרך היקשרות החדשה שה’ הביא לעם ישראל?
תשובה:
בניית המשכן וקיום מצוות המשכן.
זאת אומרת דרך המשכן עם ישראל מתקשר לה’.
שאלה:
ואם כך, היום כשאין משכן באיזו דרך עם ישראל יקשר לה’?
תשובה:
קיום תורה ומצוות.
כשאדם מקיים מצוות הוא מתקשר לה’.
מכיוון שאנחנו, בני האדם הפשוטים, שאנחנו לא האבות הקדושים ולא משה רבנו או הנביאים ואין לנו את היכולת מבחינת השכל שלנו או הרמה שהנשמה שלנו נמצאת בה להיות כמוהם ולהתחבר או להבין את רצון ה’ בעולם כי אין אדם יכול להבין ולתפוס בשכלו המוגבל את מי הוא ומה עוצמת האל אז הדרך שלנו לקשר עם ה’ היא ללמוד תורה ולקיים מצוות.
כשאדם מקיים מצוות צדקה הוא מתקשר לה’ כמו שה’ עושה צדקה גם הוא עושה צדקה וכך הוא מתחבר לה’.
אדם לומד תורה ולימוד התורה זה רצון ה’ בעולם אז כשאדם מפנה את זמנו ולומד תורה הוא מתקשר לה’.
על אותו עניין כשאדם בדרך או במשא ומתן שעושה כשהוא מנהל את כל דרכיו על פי ה’ אז בכל פעולה ופעולה שהוא עושה אם כשהוא פועל הוא חושב ופועל כאילו ה’ מעליו. והוא מתחשב בדעת ה’ וברצונו ולא ברצונו ובתאוותו בדרך הזו הוא מתבטל לפני ה’ וכך מתחבר אליו. למשל כשנותן צדקה מהעבודה שעבד בה קשה והרוויח בה כסף על ידי יגיעה[מאמץ], כשהוא בוחר לרחם על אדם ולעזור לו הוא מתחבר לה’ כי כמו שה’ רחום ומרחם על בריותיו כך אותו אדם בוחר לאמץ את מידת ה’ ולרחם על אדם שלא מגיע לו והוא מתעלה על עצמו ונותן לו.
ואפילו שאותו אדם לא נותן את כל הכסף שעבד עליו לצדקה אלא רק חמישית ממנו עדיין כל הארבע החלקים עולים לפני ה’ כאילו את כולם הוא נתן לפני ה’. והסיבה היא כי מצוות צדקה שקולה[נחשבת באותו מעמד] כמו הקורבנות שהקריבו בבית המקדש וכמו שכשהיו מקריבים קורבן ועם ישראל היה מביא כבש אחד מכל הצאן וסולת אחד מכל העיסות וכו’ ועדיין זה היה נחשב לאדם כאילו הקריב את כל מה שהיה לו לה’ כך במצוות צדקה. אדם מביא חלק והחלק הזה מעלה כאילו הקדיש את כל רכושו והקריב לה’. כך הוא מברך ומקדש את רכושו לה’.
ועל אותו הרעיון כשאדם לומד תורה אז כל מה שאכל ושתה וחיזק את גופו עולים כולם זאת אומרת שאת כולם עשה למען ה’ כי בזכות האכילה והשתייה וחיזוק גופו הוא הצליח ללמוד תורה. כך כל מה שאכל ושתה נחשב כאילו גם הם מקודשים לה’.
לסיום, בעל התניא מסביר שיש אפשרות שאדם ירגיש 2 רגשות שסותרים זה את זה. מצד אחד רגש של שמחה ומצד שני רגש של שפלות.
“נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְלֵב נִשְׁבָּר וְרוּחַ נְמוּכָה”- רגש של שפלות, לב נשבר ורוח נמוכה.
“בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ”- רגש ממשי של שמחה.
איך זה יתכן?
התשובה היא שיש לכל אדם יש שתי נפשות נפש בהמית ונפש אלוקית. כל אחת מהן ממוקמת במקום אחר בגוף האדם. ומכיוון שכל אחת מהרגשות האלה מגיעות ממקום אחר לגמרי. אחת נמצאת ושוכנת בנפש האלוקית[השמחה על קרבת ה’] ואילו העצב והשפלות נמצאת בנפש הבהמית אז הדבר יכול להתבצע.
הרגש של העצבות והשפלות היא כשהאדם מסתכל על התאוות שלו ועל הריחוק שלו מה’ בצער ובשפלות מול ה’.
לעומת זאת הרגש האמיתי והעצום של השמחה מגיע כתוצאה מכך שאדם שמח על כך שהוא נבחר על ידי ה’ להיות יהודי ולקיים מצוות וללמוד תורה.
שתי צורות של רגשות כל אחת במקום אחר בגוף האדם והוא חווה את שתיהן.
כדי לבסס את תשובתו בעל התניא מביא ציטוט מהזוהר הקדוש: “בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא“
הציטוט אומר שבצד אחד תקוע בליבי בכי ומצד אחר של ליבי תקוע שמחה.
זאת אומרת זה שאדם שמח ועשה פעולות שמשמחות את הלב לא אומר שזה מונע את האדם מלהיות בזוי ובטל לפני ה’ כי זה שהוא בזוי בעיני עצמו אלא המתח הזה בין הרגשות המנוגדים הוא דבר אפשרי וצריך כדי שאדם יבין את מקומו בעולם.
מילים וקיצורים לביאור:
מרכבה = מרכבה לה’ כמו שמרכבה אין לה רצון עצמי והיא נעה רק לאן שהרוכב מנווט אותה, כך האבות היו בטלים לחלוטין לפני ה’ בכל רגע ובכל מצב.
משרע”ה = משה רבנו עליו השלום
שמץ = מעט
רז”ל = רבותינו זכרונם לברכה
יגיעה = מאמץ שאדם משקיע בעבודתו.
ביטויים לביאור:
דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ= האדם לא מצליח לתפוס בשכלו האנושי והמוגבל את מיהו ומהי עוצמת האל.
“בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא”=תרגום: הבכי תקוע בלבי מצד זה, והשמחה תקועה בלבי מצד אחר.
הזוהר מלמד אותנו שהלב האנושי אינו מקשה אחת. הוא מורכב מ”צדדים” שונים (חלל ימני וחלל שמאלי במובן הרוחני). לכן, האדם מסוגל לבכות על מצבו הרוחני הירוד מצד אחד, ולשמוח בשמחה עצומה על הקשר שלו עם ה’ מהצד השני.
ביטול= כשהרצון של האדם מתבטל מול רצון ה’.
האבות ומשה רבנו כל חייהם חיו בביטול גמור לה’ ולכן קרויים בשם “מרכבה” כמו שלמרכבה אין רצון משלה אלא כל תזוזה שלי היא על פי הרצון של מי שמנהיג אותה כך האבות הקדושים ומשה רבנו והנביאים כל אחד בדרגתו היו בטלים לפני רצון ה’ וכל פעולותיהם היו מכוונות לרצון ה’.
עם ישראל שנמצא בדרגת “בינוני” כל הזמן נאבק בין הנפש הבהמית [שמושכת למילוי התאוות והרצונות הפרטיים ]לנפש האלוקית [שמושכת לעשיית טוב, חסד ולימוד תורה] שבתוכו וכל אחת מושכת אותו לכיוון אחר והוא נמצא במצב שהוא צריך להכריע ולוותר על משהו שהוא רוצה מתוך הנפש הבהמית למען משהו שהנפש האלוקית בתוכו רוצה. ההחלטה להשליט את רצון ה’ על רצונו זהו ביטול.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
כל אדם, לא משנה מה דרגתו הרוחנית, יכול להפוך את עצמו ואת סביבתו ל”משכן” לה’. הדרך לעשות זאת היא לא באמצעות השגות נשגבות כמו של האבות או משה רבנו אלא באמצעות פעולות מעשיות יומיומיות: ביטול הרצון האישי מול רצון ה’, מתן צדקה מתוך מאמץ, לימוד תורה והכוונת כל המעשים הגשמיים (אכילה, שינה ועסקים) לשם שמיים.
אדם צריך לזכור לשלב בין שני הרגשות האלה תמיד. מצד אחד להיות נבזה ושפל מול ה’ ולהבין את מקומו ביחס לבורא ולהבטל לפניו ומצד שני להיות שמח על הזכות שניתנה לו לפעול ולעשות בעולם הזה כיהודי.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו חסידות בגובה העיניים ליקוטי אמרים חבד תניא מרפא לנפש חוסן מנטלי
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
1.כתבו מה ההבדלים בין קליפת נוגה ל3 הקליפות האחרות שמגיעות מהסיטרא אחרא.
2.כתבו איזה מסר לקחתם מהפרק לחייכם ואיך למדתם אותו?
3.הסבירו כיצד הפרק מלמד על הכוח של תשובה.
4. כתבו כיצד ניתן ללמוד מהפרק את כוחה של כוונה טובה.
5. מהו “הרשימו”?
