תניא – פרק ל
- תניא
- פרק ל
- ליקוטי אמרים
פרק ל עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז”ל “והוי שפל רוח בפני כל האדם”. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפילו בפני קל שבקלים. והיינו על פי מארז”ל “אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו”. כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמו שנאמר בהושע “הוא בוער כאש להבה” וגו’. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו’ כמו שמבואר במקום אחר. והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום אין לו שום התנצלות על חטאיו ומיקרי רשע גמור על אשר אין פחד אלהי’ לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה’ הרואה כל מעשיו כמש”ל כי המוח שליט על הלב בתולדתו. והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה’ וכמו נסיון ממש. והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה’ לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה’ בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחינת ועשה טוב כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה’ בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום וגם בשעת התפלה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר כמ”ש לקמן באריכות. וכל שלא הגיע לידי מדה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה’. וכן בענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצות בכונה ואין צריך לומר כונת המצות לשמן. וכן בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זה מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה’. ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא. וכן בשאר מצות ובפרט בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכה”ג. ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ”ל ואפילו פחות מערך הנ”ל כגון להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חבירו ואפילו גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת ואפילו כדי לנקות עצמו כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתבי’ אלא יהודא חייטא כתביה ואמר לו כלך מלשון הרע [עיין שם בגמרא רפ”י דב”ב]. וכה”ג כמה מילי דשכיחי טובא ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאורייתא כמו שנאמר “קדושים תהיו” וגו’ “והתקדשתם” וגו’. וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו’. אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו’. אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה’ וקרבת אלקים יחפץ גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ”ל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה’ ותורתו ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה’ המבין ומביט אל כל מעשיהם כאשמת כל הקרב הקרב אל ה’ ואל תורתו ועבודתו וכמשארז”ל גבי אחר שידע בכבודי וכו’ ולכן ארז”ל על ע”ה שזדונות נעשו להם כשגגות:
ב”ה
מיקום: תניא פרק ל’
נושא:
סיכום הפרק
פרק ל’ פותח בכך שהמחבר מלמד את האדם לשים לב לקיום מאמר חז”ל: “והוי שפל רוח בפני כל האדם”.
ומסביר שהמילה “והוי” באה לומר לאדם שהציווי הוא מלשון הווה. באמת מצווים עליו לא להתגאות על אף אדם, בכל זמן ואפילו אותו אדם הוא לא אדם מכובד אלא הקל שבקלים. [הכי נמוך מבחינת מעשים שיש].
ונשאלת מפה שאלה: מהי הסיבה לכך שגם בפני אנשים שבאמת הם קלים שבקלים [ללא ערך של מעשים טובים או מצוות בכלל] האדם נדרש להיזהר ולא להתגאות עליהם?
והתשובה היא לפי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”.
זאת אומרת יש ציווי של חז”ל (=חכמינו זיכרונם לברכה) לא לדון [לשפוט, להתגאות] על אף אדם עד שתגיע למצב שתהיה במקומו ורק אז תוכל לשפוט אותו.
הבעיה היא שאף אדם לא יכול להגיע למצב שהוא יגיע למקומו של חברו וזה מכמה סיבות:
- התניא מלמד אותנו שמקומו של האדם הוא זה שגרם לו להגיע למצב הרע שהוא נמצא בו. המקום שהוא נמצא בו גרם לו לחטוא.
ואיך מקומו של האדם גרם לו לחטוא?
התשובה: מקומו= מקום פרנסתו. אדם שהפרנסה שלו היא להסתובב בשוק [במקום ציבורי] וכל היום העבודה שלו גורמת לו לכך שהוא יהיה חייב לעבור ממקום למקום ולהתערבב ולהסתובב בין הבריות באופן אוטומטי הוא נחשף להרבה דברים שיכולים לפתות אותו. כי העיניים שלו רואות את כל התאוות בזמן שהוא מסתובב ממקום למקום והלב שלו חומד את הדברים והיצר שלו מתעורר כתוצאה מהדברים שהוא רואה וגורם לחימום גופו כמו אש בוערת בתנור של אופה. [כמו שנאמר בספר הושע: “הוא בוער כאש להבה” זאת אומרת הגוף של האדם בוער כמו שאש בוערת]
מה שלא קורה לאדם אחר שפרנסתו לא מחייבת אותו להסתובב ממקום למקום אלא רוב היום שלו הוא עובד בעבודה לצורך פרנסתו שמצריכה אותו לשבת בבית וגם אם הוא צריך לצאת לשוק אז זה למעט זמן ולא להרבה זמן ולכן יותר קל לו להתמודד עם התאוות שלו כי הוא לא נמצא במצב קבוע של התעוררות.
תשובה נוספת: מקומו של האדם = היצר שלו נמצא במקום אחר מהיצר שלך. הוא חם יותר ומקשה עליו יותר ממה שהיצר שלך מקשה עליך.
בני האדם שונים בטבעם. כל אדם בנוי בצורה אחרת לגמרי. לכל אדם יש עוצמה אחרת שבה היצר בנפש שלו עובד. יש אדם שהוא מחומם בטבעו. זאת אומרת הרבה יותר מהר הוא נדלק ולכן ההתמודדות שלו הרבה יותר קשה משל אדם אחר שהיצר בנפש שלו בצורה שקטה יותר.
כתוצאה משתי הסיבות האלה מסביר בעל התניא שלא ניתנה אפשרות לאדם להתגאות על אדם אחר שהוא חוטא.
- המקום שלו גורם לו לחטוא – זה אומר הסביבה שלו שהוא מחויב להסתובב בה בגלל פרנסתו ולכן הוא מתמודד עם קשיים שאתה לא מתמודד איתם.
- היצר שלו שונה משלך. היצר בנפש שלו חם יותר משלך בתחום הזה ולכן לו קשה יותר ממה שלך קשה להתמודד עם הניסיונות של החיים.
אם כך, אם אפשר להבין את האדם כי פרנסתו גורמת לו לחטוא או כי יצרו גדול מאוד ולכן, עלינו בני האדם לא לשפוט את החברים שלנו כשאנחנו רואים שהם חוטאים ולא להתנשא עליהם.
השאלה הנשאלת: אז האם מותר לאותם אנשים לחטוא?
בעל התניא מסביר שהטענה הזו היא רק מול בני אדם שאסור להם להתגאות אחד על השני אבל עדיין אין לאותם אנשים אפשרות להשתמש בתשובות האלה כהסבר והתנצלות על החטאים שלהם אלא כשחוטאים הם נמצאים במצב שנחשבים “כרשע גמור” שלא רואים את היראה מה’ מול עיניהם.
כי למרות הקשיים שאותו אדם נמצא בהם עדיין הוא צריך להתאפק ולמשול על רוח התאוות שבליבו ולראות את בורא עולם מול העיניים שלו. ולזכור תמיד שה’ רואה את כל מעשיך.
וכי יש לך תמיד את האפשרות להשליט את המוח על הלב.
הכוונה: שלמרות כל התאוות שמגיעות מהלב שחומד ורוצה דברים שאסורים לך עדיין יש לך את המוח ואת הכוח והיכולת להשליט את המוח על הלב.
כי למוח יש את היכולת לשלוט על הלב[התאוות] לא משנה כמה הן קשות.
ניתן דוגמא: אדם שנמצא בעבודתו ושם יש אישה נשואה שרוצה אותו מאוד ומפתה אותו שוב ושוב וזה גורם לו לרצות את אותה אישה. ברור שיש לנו פה מקרה של לב שרוצה משהו מאוד.
אבל בואו ניקח מצב שאותו אדם יודע שברגע שהוא יהיה עם אותה אישה שאסורה לו היא תוציא סכין ותהרוג אותו. האם הוא יהיה איתה? ברור שלא. לא רק שהוא לא יהיה איתה הוא ינסה כל תחבולה אפשרית כדי לומר לעצמו שהאישה הזו לא טובה, שיש לה ריח לא נעים, שהיא רעה. כל מה שהוא יוכל לומר לעצמו כדי להתרחק ממנה הוא יאמר לעצמו וירחיק אותה ממנו.
זאת אומרת למוח שלנו יש אפשרות שברגע שהוא מבין שהדבר המסוים הזה לא טוב לנו למצוא את כל הסיבות להתרחק. כל עוד המוח באמת הבין את זה שהתאווה הזו לא טובה לו.
דוגמא נוספת: אדם שרואה מאפה שנראה מאוד מאוד טעים והוא רוצה לאכול אותו. הלב שלו ישר חומד את הדבר וברור שהוא ירצה לאכול אבל אם הוא יבין שהמאכל הזה אסור לו. והוא באמת יבין שהתאווה הזו לא טובה לו. ומבחינתו היא רעל. אז כמו שהוא לא יגע ברעל ולא משנה באיזה צבע ואיזה מראה או ריח יש לו כך הוא לא יגע במאכל הזה כל עוד הוא הבין שהדבר אסור לו.
כך בעצם בעל התניא מסביר לאדם. נכון, יש לך לב ותאוות ורצונות אבל כמו שניתן לך לב לרצות והוא יכול לגרום לך להתפתות לדברים אסורים כך ניתן לך דבר נוסף שנקרא מוח. וכל עוד תשתמש ביכולת של המוח אתה תצליח למצוא דרכים להתרחק מהתאוות ולא ליפול בהם.
בעל התניא מסביר שההתמודדות לשבור את היצר ואת התאוות הן ממש כמו מלחמה. רק שהמלחמה הזו נעשית בתוך נפשו של האדם ואף אחד לא רואה אותה חוץ ממנו ומבורא עולם.
וכל אדם יודע בדיוק עד כמה הוא נלחם למען הכיבוש של היצר שלו. כי לכל אחד יש עוצמה אחרת של תאווה לכל דבר וכל אחד ואחת צריך להתמודד עם הקשיים שעומדים בפניו כרגע.
יש אדם שההתמודדות שלו היא לשלוט על הכעס שלו, יש אדם שההתמודדות שלו היא לשחרר שליטה ולהאמין לאחר שפעל שהכל מה’ ובהחלטתו ולא בשליטתו, יש מי שההתמודדות שלו היא לא להיות עם אישה / גבר שאסור לו, יש מי שההתמודדות שלו היא להתכוון במילים של התפילה, בברכת המזון או ברכות הנהנין. יש מי שההתמודדות שלו היא ללמוד עוד תורה.
וכמובן שאין צורך לומר כוונת המצוות לשמן שכל אחד ואחת יעשו את המצוות בגלל שה’ ציווה ולכבודו ולא כדי להתהדר בהם או כדי לקבל בגללם כבוד.
וכל אחד לפי מדרגתו כי יש אדם לדוגמא שביכולת שלו ובהתמודדות שלו ללמוד רק פרק 1 בתורה זה ממש קשה לו, אבל על הפרק הזה שהוא לומד הוא ממש מתאמץ כדי להתרכז ולהצליח ולוקח לו הרבה זמן להגיע להבנה של הפרק ואילו לאדם אחר פרק 1 מאוד מאוד קל לו להבנה ולקליטה ולכן שניהם לא נמצאים באותו המקום מבחינת התמודדות.
אבל כל אחד מהם צריך לעשות את הדרך שלו ואת המקסימום שלו. אם אתה יודע שיש לך יכולת ללמוד יותר אתה צריך ללמוד יותר. אתה צריך להגיע למצב שאתה מתאמץ להשיג את המקסימום שלך.
לכן גם נאמר: “לפום צערא אגרא” שזה אומר: כמו הצער כך השכר.
בורא עולם לא בודק אותנו על פי התוצאות שלנו מהסיבה הפשוטה שכל אחד ואחת מאתנו נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינת יכולות או מבחינת התמודדויות. הבחינה של האדם נעשית לפי גודל ההתמודדות והדרך שהוא עבר. כל אחד ואחת צריך לבחון את עצמו לפי איך שהוא היה אתמול ולעשות עם עצמו תחרות. ולא עם אדם אחר. ולכן אין מה להתגאות על אף אחד. כי אדם שיש לו יכולות לדוגמא להשיג במבחן 100 בקלות ישאלו אותו למה לא הוצאת מעצמך את המקסימום? עם היכולת שלך היית צריך לייצג את ישראל באליפות ולא להישאר במקום בסיסי של לקבל 100 בכיתה.
על אותו רעיון כל אדם שנדרש להתמודד עם תאוותיו ולהשליט את המוח על הלב שלו ולא להשוות את עצמו לאחרים אלא לעשות את המקסימום שלו בכל רגע ורגע נתון. כי לכל אחד יש את ההתמודדות שלו יש אדם שמבחינתו ללמוד עוד שעה תורה זו התמודדות אבל זו התמודדות קלה מבחינתו ולעומתו אדם אחר שנמצא במצב שהוא צריך להכניע את היצר שלו לתאווה מסוימת שיש לו ובשבילו ההתמודדות הזו הרבה הרבה יותר קשה לו וכשהוא מצליח המלחמה שהוא עשה עם עצמו גדולה הרבה יותר מהמלחמה שעשה אדם אחר עם עצמו כדי להתקדם.
כך שיש אדם שההתמודדות שלו היא לעשות טוב =להוסיף טוב לדוגמא: לעשות חסדים, להוסיף זמן לימוד, לברך בכוונה, להביא צדקה, להתקדש במותר לו שזה לעשות מעשים שנחשבים קדושים כל עוד הם נעשים כשמותר לנו לעשות אותם[להיות עם אשתו בזמן שמותר לו, לאכול סעודות כשרות של שבת בעונג וברווח]
ויש אדם שההתמודדות שלו היא לסור מרע= להתרחק מהרע כמו למשל: לא לגנוב, לא לכעוס, לא להיות עם אישה אסורה לו, לעצור שיחה כששומעים בה רכילות ודברים רעים על חבר.
וכל המצוות וכל המעשים כולן הם של המלך הקדוש [של בורא עולם] ואי אפשר לדעת מה חשוב יותר.
יש עוונות שאדם עושה אותם כל יום ומכיוון שהוא התרגל כבר לעשות אותם הוא לא חושב שהוא טועה כי הם נעשו חלק ממנו. לדוגמא: אדם שהרגיל את עצמו לדבר לשון הרע ולשמוע רכילות מכיוון שהוא עשה את החטא הזה פעם אחר פעם וכבר התרגל אל החטא זה נהיה חלק ממנו והוא לא מבין שהוא עושה דבר שממש אסור ומבחינתו זה בכלל לא חטא אלא דבר מותר.
הבעיה בחטאים כאלה היא יותר גדולה מחטאים שאדם לא רגיל בהם מכיוון שבגלל שאדם התרגל לחטוא בחטאים האלה הוא לא מבין אפילו שהוא חוטא ולכן הוא אפילו לא מנסה להילחם עם עצמו ולהפסיק עם זה אלא ממשיך להתנהל כאילו זה חלק ממנו וכאילו זה מותר.
ואם אותו אדם יודע מה כתוב בספר התורה והוא מחזיק בתורת ה’ ורוצה להתקרב אל ה’ העוון שלו יותר גדול משל אדם שלא יודע מה כתוב בתורה ולא למד מכיוון שהוא יודע מה נכון לעשות ואיך נכון להתנהג ומכיר במציאות ה’ ובכמה צריך להיזהר במצוותיו ובוחר לא להילחם בתאוות שלו אלא להמשיך בהרגליו ואילו אדם שנחשב קל שבקלים רחוק מה’ ולא מבין את עוצמתו של בורא עולם לא יודע את מציאות ה’ ולכן החטא שלו פחות חמור כשהוא לא מתמודד עם היצר שלו.
ולכן אמרו חז”ל על אותם אנשים שהם קלים שבקלים [חוטאים מאוד ואינם למדו מיהו ה’] שהחטאים שלהם לא נחשבים זדונות אלא שגגות [שגגות = חטאים שלא התכוונו לעשות אותם]
מילים לביאור:
כ”כ = כל כך
וגו’ = וגומר
הנ”ל = הנזכר למעלה
ואצ”ל = ואין צורך לומר
זדונות = מעשים לא טובים שנעשו מתוך כוונה
שגגות = מעשים לא טובים שנעשו לא בכוונה
ביטויים:
להתקדש במותר לו-
יש מעשים שאדם עושה שבמצבים מסוימים הם אסורים והוא נחשב חוטא כשעושה אותם ובמצבים מסוימים הוא נחשב צדיק כשעושה אותם והן מצוות.
לדוגמא: אדם שאוכל ביום צום הכיפורים נחשב חוטא אבל אם הוא אוכל יום לפני יום הכיפורים או בסעודות שבת וחגים הוא נחשב צדיק.
דוגמא נוספת: אדם שמקיים יחסים עם אישה שאסורה לו [אשת איש, בתו, אשתו כשהיא נידה] נחשב רשע אבל אם מקיים יחסים עם אשתו בזמן שהיא טהורה נחשב צדיק.
עוונות שאדם דש בעקביו-
יש עוונות שאדם עושה אותם כל יום ומכיוון שהוא התרגל כבר לעשות אותם הוא לא חושב שהוא טועה כי הם נעשו חלק ממנו.
לדוגמא: אדם שהרגיל את עצמו לדבר לשון הרע ולשמוע רכילות מכיוון שהוא עשה את החטא הזה פעם אחר פעם וכבר התרגל אל החטא זה נהיה חלק ממנו והוא לא מבין שהוא עושה דבר שממש אסור ומבחינתו זה בכלל לא חטא אלא דבר מותר.
הבעיה בחטאים כאלה היא יותר גדולה מחטאים שאדם לא רגיל בהם מכיוון שבגלל שאדם התרגל לחטוא בחטאים האלה הוא לא מבין אפילו שהוא חוטא ולכן הוא אפילו לא מנסה להילחם עם עצמו ולהפסיק עם זה אלא ממשיך להתנהל כאילו זה חלק ממנו וכאילו זה מותר.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
- כל אדם צריך לזכור לאהוב כל יהודי וללמד עליו כף זכות ולא להתגאות עליו גם כשיודע שהוא חוטא והסיבה כי גם אדם שאת/ה רואה כאדם חוטא אתה לא יודע מה עבר עליו ומה הוא עובר ועם מה הוא מתמודד ויכול להיות שהוא מתמודד עם קשיים או חיצוניים[סביבה שגורמת לו לחטוא] או קשיים פנימיים [שהיצר/ התאווה שלו לעשות חטא מסוים היא הרבה יותר גדולה מהתאווה שלך לעשות את אותו החטא].
- אדם שביכולות ובכוחות שניתנו לו מסוגל לעשות משהו מסויים [כמו לדוגמא ללמוד] מחוייב לעשות את המקסימום שלו ולא לבחון את עצמו ביחס לסביבה שלו כי לכל אחד ואחת יש את בכוחות והיכולות שלו/ה. וכל אחד מחוייב לממש את היכולות שלו/ה.
יש אדם שהמקסימום שלו ושהוא מסוגל אליו זה ללמוד שעה ביום ויש אדם שהמקסימום שלו זה ללמוד 8 שעות. זה שמסוגל ל8 שעות לא צריך לשאוף לשעה או שעתיים כי ראה את חבריו שמגיעים לשעה של לימוד אלא לדרוש מעצמו כפי יכולתו בכל דבר ולא להגביל את עצמו אלא להפך, למקסם את יכולותיו.
- אדם שיודע ומבין מיהו הבורא יש עליו תביעה גדולה יותר להתמודד עם התאוות שלו מאשר אדם שלא יודע ולכן מעשיו נחשבים שגגה ולא מזיד ואילו זה שיודע ומבין נחשבים חטאיו כמזיד אם לא מתמודד איתם.
(את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן או בעל התניא)
מורה פרטי לבגרות אצלך בטלפון – באתר בגרות בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך, תניא, לימוד תניא, חוסן מנטלי, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם, אלוקים, מציאות השם, אהבת השם לומדים לבגרות בתנך בקלות. שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
