כי אשמרה שבת – רבי אברהם אבן עזרא
- רבי אברהם אבן עזרא
- פרק שירת ימי הביניים
- כי אשמרה שבת
כי אשמרה שבת / ר’ אברהם אבן עזרא
כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי
אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעֲשׂוֹת דְּרָכִים גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִבְרֵי מְלָכִים אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי
בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נוֹחַ לְנַפְשִׁי הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי
מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי
רָשַׁם בְּדַת הַיּוֹם (הָאֵל) חֹק אֶל סְגָנָיו בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו
עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַל פִּי נְבוֹנָיו אָסוּר לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי
הַיּוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים
הַשְּׂמֵחִים בּוֹ הֵם שִׂמְחָה מַשִּׂיגִים כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וּתְשַׂמְּחֵנִי
מֵחֵל מְלָאכָה בּוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית מוּסָף וְגַם מִנְחָה הוּא יַעֲנֵנִי
ב”ה
שם היצירה: “כי אשמרה שבת”
סוג היצירה: שירת ימי הביניים
מחבר היצירה: רבי אברהם אבן עזרא [ראב”ע]
תקופת פרסום היצירה: תקופת ימי הביניים. המאה ה-12 תקופת “תור הזהב” של יהדות ספרד.
סיכום היצירה לבגרות בספרות
על המחבר:
רבי אברהם בן עזרא היה מגדולי חכמי יהדות ספרד. היה חכם גדול בתורה, כתב פירושים רבים על התורה, בעל ידע עצום בתורת הלשון והדקדוק, כתב שירי קודש והיה בקי בחכמת הפילוסופיה. פירושיו על התורה וחכמתו הרבה ושיריו עד היום מפורסמים בעולם ונלמדים בבתי הספר, מקומות השכלה גבוהים ובתי המדרש.
השיר:
מבנה השיר:
פזמון
5 בתים
בנויים מדלת וסוגר.
ביאורי מילים:
אות = סימן
בורית = חומר ניקוי
דברי צרכים = דברים שאדם צריך[צרכי היום יום שלו]
דברי סחורה = משא ומתן ועניינים כספיים
תחכמני = תחכים אותי[תעשה אותי חכם]
להתענות = להצטער
עוני = עוון שלי [יום כיפור הוא יום כפרה על עוונות]
תענוגים = דברים שגורמים לעונג ולשמחה
מחל = מחלל
להכרית = לקבל עונש
סיכום:
המשורר פותח את השיר בפתיחה שמדברת על ההסכם ביננו לבין בורא עולם. המשורר מדבר על הקשר האישי בינו לבין האל ולכן ההתייחסות היא ביחיד כדי להראות את הקשר האישי בין הדובר לבין האל.
אם אני אשמור את השבת האל ישמור אותי והסיבה לכך היא כי זו ההתחייבות שניתנה לנו.
המשורר מבסס את דעתו בשיר על סמך הברית בין ה’ לעם ישראל. וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם”[שמות ל”א, ט”ז]
פתיחה ופזמון
כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי
המשורר פותח בברית[ההסכם] בינו לבין בורא עולם.
אם אשמור את השבת האל ישמור אותי זה ההסכם שנשאר לדורי דורות בינו לביני.
יש בפתיחה הזו שהיא גם הופכת להיות פזמון בפיוט אזכור מהמקרא בספר שמות ל”ז.
בית ראשון: המשורר מתאר את השמירה שהמאמין מקבל כשהוא שומר את השבת ומקיים את מצוות האל.
בית הראשון פותח אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעֲשׂוֹת דְּרָכִים גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
הבית הראשון פותח בדברים שאסור לעשות בשבת האיסור ליצור, או לדבר דברים שקשורים לצרכים בסיסים וחוסרים. האדם המאמין צריך ביום זה לנוח מדאגותיו ולא להתמקד בהם ולכן לא לדבר על צרותיו אלא להירגע.
הבית הראשון נסגר דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִבְרֵי מְלָכִים אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי
הבית הראשון נסגר בדברים הנוספים שאסור לעשות ביום שבת שהם לדבר דברי מסחר ומשא ומתן ובמקום זה לפנות את הזמן להרהר בדברי תורה שיחכימו אותו.
בית שני:
בית שני פותח בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נוֹחַ לְנַפְשִׁי הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי
המשורר מתאר את יום השבת כיום שבו יש לו את מנוחת הנפש. ואת העובדה שהאל [קדושי=הקדוש שלי]נתן אותה במתנה כבר מזמן, עוד מתקופת הדור הראשון ליציאת מצרים .
יש פה מסורת שעוברת מדור לדור עוד מתקופת דור יציאת מצרים. זוהי לא המצאה של בני אדם אלא מסורת שעברה מאלוקים לדור הראשון של יציאת מצרים ועברה והתגלגלה עד לימנו.
בית שני נסגר מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי
בית שני נזכר באזכור של סיפור מהמקרא בו האל נתן לעם ישראל במדבר לחם שהוא היה נס = מופת וביום שישי היה נס כפול. עם ישראל קיבלו מנה כפולה ביום שישי כדי שיוכלו לנוח ביום שבת ולא לצאת וללקוט את הלחם בשטח המחנה וסביבו. הסיפור המקראי נמצא בספר שמות פרק ט”ז “פרשת המן”.
באותה מידה הדובר מקווה ומאמין שה’ יכפיל את מזונו והונו בכל שבת.
בית שלישי:
בית שלישי פותח רָשַׁם בְּדַת הַיּוֹם (הָאֵל) חֹק אֶל סְגָנָיו בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו
הבית פותח בחוק שהאל קבע וכתב בתורתו שביום זה של שבת יערכו לחם לפניו ויעשו סעודת שבת.
בית שלישי מסתיים עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַל פִּי נְבוֹנָיו אָסוּר לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי
החלק השני של הבית מסביר שזו הסיבה שביום שבת אסור לאדם להתענות ביום זה ולכן גם אם יוצאים צומות שונים ביום הזה כמו למשל צום גדליה, עשרה בטבת, י”ז בתמוז, תענית אסתר, תשעה באב אנחנו לא צמים אלא דוחים את הצום ליום ראשון. גם כל סוגי הצער כמו אבלות נעצרים ולא עושים אותם ביום שבת. הצום היחיד שצמים גם אם הוא יוצא בשבת זהו צום יום כיפור שהצום בו לא מגיע למטרה של כאב אלא למטרה של שמחה שהיא ניקוי הנפש וסליחה על העוונות והחטאים.
בית רביעי:
הבית פותח הַיּוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים
בבית זה הדובר בשיר מדגיש את כבוד השבת ואת הדרך לשמח את הלב ביום זה על ידי כל מיני סוגי תענוג גופני כמו: יין, מאכלים טובים ואיכותיים בשר ודגים.
הבית מסתיים הַשְּׂמֵחִים בּוֹ הֵם שִׂמְחָה מַשִּׂיגִים כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וּתְשַׂמְּחֵנִי
הדובר ממשיך את הרעיון של החלק הראשון בכך שמסביר שהשמחה והתענוגים הגשמיים בשבת מושכים שמחה לאדם גם להמשך חייו. פה ניתן לראות שהפעולות הגשמיות שהם אכילת בשר ודגים ושתיין יין יוצרות פעולה של שמחת הלב ומתחברות לקדושה בגלל שהיום הזה הוא יום מיוחד. יום של שמחות.
מי ששמח בו משיג שמחה. זאת אומרת מי שמחליט לקחת את היום הזה ולשמוח בו מושך אליו שמחה.
המשורר בפיוט מדגיש שהאדם לא צריך להתייחס ליום השבת כיום של איסורים כי זו טעות מהיסוד. כל היום הזה והכללים ואיסורים שבו לא נועדו לעשות רע לאדם או לצער אותו אלא כל המצוות שקשורות לשבת נועדו כדי שיהיה לו שמחה בלב ואם הוא עצוב אז כנראה הוא לא הבין את מהות ומשמעות השבת.
בית חמישי:
הבית פותח מֵחֵל מְלָאכָה בּוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
הבית פותח באיסור לעשות מלאכה בשבת כך שאדם עושה מלאכה בשבת הוא מחלל אותה ולכן מושך אליו עונש חמור[כרת]. במקום זה ביום הזה כשהוא עוצר מעבודה ומלאכה יש לו זמן לעצור, לנוח, לנשום, להרגע ולחשוב על השבוע, לעשות בו חשבון נפש ולנקות את עצמו מהדברים השלילים שהיו במשך השבוע. כשאדם עובד ולא עוצר לרגע אין לו הזדמנות לחשוב. אין לו הזדמנות להתבונן. יום השבת שבו האדם עוצר ממלאכה גורם לו להתבונן בנפשו.
בבית זה יש מטאפורה של ניקוי הלב וחשבון נפש. המטאפורה היא של אדם שמכבס את ליבו בחומר ניקוי.
הבית מסתיים אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית מוּסָף וְגַם מִנְחָה הוּא יַעֲנֵנִי
הבית מסתיים בכך שהמשורר מתאר את התפילות שהוא מתפלל ביום זה לפי הסדר שלהם ביום השבת: ערבית[ערב שבת וקבלת השבת], שחרית, מוסף של שבת[ התפילה שמוסיפים לשבת], מנחה ומכיוון שבתפילות יש בקשות מה’ אז זוהי הזדמנות לשטוח בפני ה’ את הבקשות שלו ולקבל אותם. [ה’ יענה לתפילותיו]
לסיכום:
כותרת השיר: כותרת השיר מלמדת אותנו לפעמים על המסר שהמשורר רוצה להעביר בשיר.
בכותרת של הפיוט “כי אשמרה שבת” יש את המסר העיקרי של השיר שבו הדובר מתאר את מערכת היחסים בין המשורר לה’ בזכות שמירת השבת.
סוג השיר: שיר קודש.
השיר שייך לשירת ימי הביניים נכתב במאה ה-12 ושייך לשירת קודש בגלל התוכן של השיר שמדבר על הקשר בין המשורר לאל בזכות שמירת השבת.
חרוז מבריח – בסיום כל שורה מופיע חרוז דומה.
חרוז מבריח– החרוז שמסיים כל בית הוא “ני” הצירוף הזה מדגיש יחס אישי: יענה לי, ישמור אותי, יחכים אותי, יכפיל מזוני, יכפר לי, ישמח אותי מדגיש את הקשר האישי של הדובר בשיר.
הדובר בשיר ממשיך בצורה עקבית להראות את הקשר האישי בינו לבין האל וכך בעצם גורם לכל מי ששר את השיר להתחבר לאלוהיו ולהרגיש את תחושת השייכות והקשר האישי בינו לבין בוראו שמתחזקת כתוצאה משמירת השבת האישית שלו. [המסר בשיר שהמשורר במומחיות מעביר הוא שכל אדם ששומר את השבת מחזק את הקשר בינו לבין הבורא. בשמירה העקבית של המשורר על פניה אישית ולא כללית הוא מחזק את התחושה הזו של כל מי שקורא או שר את הפיוט. אין פה שמירה על כל ישראל אלא שמירה פרטית ומיוחדת]
חרוז מבריח- לכל בית המשורר נתן חרוז מבריח אחר שמסיים כל שורה בו.
ולכל סיום דלת [חלק ראשון של כל בית] הוא סיים עם חרוז תואם שמשתלב עם החרוז מבריח “ני”.
בית א’: “ים”
בית ב’: “שי”
בית ג’: “ניו”
בית ד’: “גים”
בית ה’: “רית”
שיבוץ מקראי/ארמז מקראי- משוררים רבים משלבים בשירה שלהם[במיוחד בשירת ימי הביניים] קטעים מהתנ”ך הם יכולים להגיע בצורה של רמזים על סיפור מקראי או להזכיר פסוק מסוים. השילוב הזה מעלה את רמת השירה שלהם לרמה גבוהה יותר ורוחנית יותר. המשורר גם מראה בכך את הקשר שלו וידיעותיו בתרבות ישראל העתיקה והאדירה.
“אות היא לעולמי עד בינו וביני”[פתיחה ופזמון]- המשורר בפתיחת הפיוט משלב את הפסוק מספר שמות ל”א, ט”ז. “וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם”.
הפסוק מופיע בקידוש של שבת ומהווה את ההסבר לשמירת שבת. שמירת השבת היא אחד הסימנים שמראים את הקשר בין עם ישראל לאל ומהווה את הברית הנצחית [הסכם] וההדדית בינהם. עם ישראל שומרים שבת וה’ שומר עליהם.
“מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי” [בית שלישי] – בבית זה מופיע אזכור מקראי מספר שמות פרק ט”ז בו ה’ נתן לעם ישראל מן שירד מהשמים והיה להם למאכל לאורך כל הימים שלהם במסע במדבר וביום שישי במקום להביא את הכמות הרגילה היה יורד להם כמות כפולה כדי שבשבת יוכלו לנוח מלחפש את המן. [לכל המעוניינים יש סיכום של שמות ט”ז על פרשת המן באתר בחלק של תנ”ך בקליק}
אקרוסטיכון- כשכל אות בתחילת שורה היא חלק ממילה שהמחבר מטמיע בתוך השיר.
חמשת הבתים מרכיבים את המילה “אברהם” וההרכבה הזו בעצם חותמת את שם המשורר “אברהם”. כך המשורר חותם את שמו ומשלב אותו בשיר כדי שנדע מי כתב את השיר.
שמו של המחבר המלא: אברהם אבן עזרא.
הפניה בשיר- דרך הפניה בשיר ניתן לראות את הקשר בין הדובר בשיר לבין הנמען [מי שהוא של לו]
גוף ראשון:
המשורר מדבר באופן עקבי בגוף ראשון. מטרתו להעביר בדרך זו את המסר ששמירת השבת כהלכתה נותנת לאדם הפרטי את הכוח, השמירה, ההגנה והברכה שהוא צריך גם בלי קשר למה שאר העם יעשה. יש פה ברית פרטית בינו לבין אלוהיו ללא קשר לשאר העם. הוא שומר את השבת והוא בעצמו מקבל את השפע שהוא זקוק לו מהאל.
גוף שלישי:
המשורר מדבר אל האל בגוף שלישי “הוא” [הוא יענני, ישמחני”] הפניה הזו היא פניה שמראה יחס של כבוד לאל.
חזרה- מילים שחוזרות במשמעותן או צורתן ומעבירות מסר.
בפתיחה מופיעה חזרה “כי אשמרה שבת אל ישמרני” מטרת החזרה להדגיש את יחסי הגומלין [איך שאדם מתנהג כך מתנהגים איתו] בין האדם לאל מכיון שהוא שמר את השבת ושמר על צווי האל באותה מידה הוא מקבל את שמירת והגנת האל.
ניגודים- משמעויות שונות שמדגישות את המסר של הכותב על דרך הניגוד.
השבת מול ימי החול
השבת יום של קדושה, מנוחה מעשייה, התמקדות ברוגע, שלוות הנפש, חשבון נפש, ותענוגים.
מול ימי החול שבהם האדם עוסק במלאכתו.
עונש מול שמחה– מי שמחלל את השבת נענש ומצד שני מי ששומר עליה שמח, מבורך ומוגן.
לכלוך מול טהרה– השבת נותנת ליהודי את ההזדמנות לטהר ולנקות את נפשו על ידי זמן של חשבון נפש.
חומרניות מול רוחניות– המשורר משלב בין תענוגי גוף שהם יין, אוכל איכותי ועשיר לבין טהרת הנפש, רוחניות. המטרה להדגיש שבשבת גם התענוגים הגשמיים מתחברים לקדושה. השבת מחברת ביניהם.
הקב”ה מול האדם– בשיר ניתן לראות את הדובר פונה ומדבר על האל ביחס של כבוד והבנה לחוקיו.
תפארת הפתיחה- כאשר הבית הראשון של השיר יש בו כמה קישוטים כך שכבר בפתיחה ניתן לראות את יופיו של השיר וההשקעה בו.
בפיוט “כי אשמרה שבת” ניתן לראות שיבוץ/ארמז מקראי מספר שמות ל”א, ט”ז.
בפתיחה יש את המסר העיקרי של הפיוט ואת הזכרת הברית הנצחית בין האדם לאלוהיו.
יש פה את המסר שבו המשורר רוצה להעביר לעם: יש לכם אחריות להמשיך לשמור את השבת זה יום שעובר מדור לדור ואתם צריכים לשמור על המסורת החשובה הזו שהיא ברית עולם[נצחית].
תיאורים מנוגדים- תיאורים בשיר ששונים זה מזה.
מטאפורה [ציור לשוני] – כאשר המשורר לוקח מאפיינים מתחום מסוים כדי לתאר דבר אחר. התיאור הוא בצורה ציורית.
בבית חמישי “ הבית פותח מֵחֵל מְלָאכָה בּוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית” המטאפורה היא של אדם שמכבס את הלב שלו בחומר ניקוי.
היהודי במקום לחלל את השבת ולעשות בה מלאכה בוחר להשקיע את הזמן הפנוי שלו לעבודה רוחנית וטיהור הלב והניקוי שלו מלכלוך.
תפארת החתימה – כשהבית האחרון בשיר מלא תיאורים שמשאירים רושם.
הבית האחרון מסתיים בתפילת הדובר לה’ ובכך שתפילותיו יתגשמו “הוא יענני”.
יש פה תפארת חתימה כך שבעצם התיאור של כל השיר שמראה ששמירת השבת גורמת לאדם לקשר בינו לבין אלוהיו, ברכה, שמירה, חכמה, תענוגים מסתיים בבקשה הכי פנימית של כל אדם שה’ יענה לבקשותיו.
מוסר השכל ורלוונטיות:
“אמר לו הקב”ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם” (שבת י’ ע”ב).
הגמרא במסכת שבת מספרת שהקב”ה פנה למשה רבנו ואמר לו, יש לי מתנה בבית האוצרות שלי ושמה שבת ואני רוצה לתת אותה לישראל. לך תודיע להם.
לשבת יש הרבה סגולות רוחניות שהיא מהווה את הקשר ביננו לבין ה’.
מזכירה את יציאת מצרים. לפני קבלת התורה היינו עבדים ולא יכולנו לבחור לנו יום מנוחה ועכשיו, בזכות כך שה’ הוציא אותנו ממצרים יש לנו את היכולת והאפשרות לבחור לעצור ולנוח בשבת.
השבת מזכירה לנו את הקשר הרוחני, האישי ביננו לבין בורא עולם. רק לעם ישראל ניתנה השבת. אין שום עם שקיבל את המתנה הזו מה’. [שאר בני העולם שיצרו להם יום מיוחד לשבתון למדו על כך מעם ישראל]
כשאדם שומר את השבת כהלכתה הוא עוצר את מרוץ העכברים שהוא נמצא בו לאורך כל השבוע ויש לו זמן להתפנות לעניינים רוחניים, לקשר בינו לבין אלוהיו, להתבוננות פנימית, לתפילה, לקשר עם בני משפחתו.
השבת גם משפיעה על האדם השומר אותה עושר גשמי:
כשאדם עוצר ונח הוא מטעין את גופו ואת האנרגיה שבו להתחזק ולבוא לשבוע של העשייה בצורה איכותית יותר. [האיכות קובעת יותר מהשעות שעשית]
השבת נותנת לנו לעצור ולהיזכר בשפע שקיבלנו ומתוך הרוגע והשלווה לפתוח את עצמנו לשפע נוסף.
אדם כשהוא לחוץ הוא סוגר את השפע בחייו. השבת נותנת לנו את היכולת לנוח, ללבוש בגדים יפים ומכובדים, לאכול מאכלים טעימים, להירגע, ללכת לאט וברוגע, ללכת לתפילה ולהתברך מפי הכוהנים, לשמוע את קריאת התורה ולהחכים. כל הפעולות האלה מורידות שפע לאדם.
בימינו, יותר ויותר אנשים לומדים על זימון מציאות. כשאדם שומר את השבת כראוי הוא פועל בכל הנקודות החשובות של זימון מציאות. חי כמו מלך, לבוש יפה, רגוע, נושם, נרגע, עוצר את מרוץ חייו ונותן לעצמו לראות מציאות אחרת מלבד עבודה ושפע זורם למקום של רוגע ושפע.
ימי החול: עבודה → לחץ → מטלות → עשייה → דאגות
יום השבת: מנוחה → שמחה → תפילה → סעודה → לימוד → קדושה
דרך הפיוט אנחנו לומדים שגם ההנאות הגשמיות שלנו יכולות לעלות למקום קדוש אם אנחנו משתמשים בהם עם הכוונה הנכונה.
דרך הפיוט אנחנו לומדים שההתייחסות אל שבת על ידי מעט מהאנשים היא שהחוקים שקשורים לשבת הם כמו עול ועונש וקשיים אבל המשורר בא ומסביר שכל היום הזה וכל הציווים שבו נועדו כדי לשמח את האדם וכדי לענג אותו. ה’ נתן את היום הזה לישראל כמתנה. כמשהו שישמח אותם וייתן לה כוח ואנרגיה לשאר השבוע ולכן כשאנשים מתייחסים לאיסורים כעול הם מפספסים את כל המשמעות של שבת.
האיסור לבשל הוא כדי שתוכל לנוח.
האיסור ללכת בהליכה מהירה בשבת זה כדי שתוכל לעצור את המירוץ שלך ולהיכנס לשלווה[סוג של מדיטציה]
האיסור ללכת ממקום למקום ברכב או דרך ארוכה כדי שתוכל להיות עם הסביבה הקרובה שלך ולחזק את הקשר איתם. יום של חיבור משפחתי בלי מסכים.
האיסור לדבר בפלאפון או להתעסק עם דברים שונים ומכשירי קשר זה כדי שיהיה לך פסק זמן מזה ותוכל לתת לנשמה שלך לנוח, להרגע, לקבל אנרגיות רוחניות שימלאו אותה ולא כדי לעצבן אותך.
השיר מלמד אותנו שגם הנאות גשמיות יכולות להיות חיוביות – בשבת יש ציווי לענג את השבת במאכלים טעימים, בגדים יפים, ומנוחה כשהפעולות הגשמיות האלה מכוונות לקשר ביננו לבין האל הן נהפכות לפעולות קדושות שמביאות שפע רוחני לאדם.
השבת בפיוט היא מתנה אלוהית שמוציאה את האדם מעולם החול והמלאכה אל עולם של מנוחה, שמחה, עונג, תפילה וטהרה, ובאמצעות שמירתה מתחזק הקשר האישי בין האדם לבין הקב”ה.
לומדים לבגרות בספרות בקלות. עוד סיכומים לבגרות בספרות, הסברים, שאלות בגרות בספרות, אמצעי עזר בספרות, המחשה ושיעורי צפייה בספרות לבגרות ממש כמו מורה פרטי לבגרות בספרות אצלך בטלפון – באתר בגרות בקליק. לימוד ספרות לבגרות , הכנה לבגרות בספרות , שיעורים פרטיים בספרות , סיכומים לבגרות בספרות, שיעור פרטי לבגרות – באתר בגרות בקליק , טיפים לבחינת בגרות בספרות , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בספרות , חומר עזר לבגרות בספרות, חומר עזר לבגרות, סיכומים לבגרות , ללמוד בקלות לבגרות , טיפים לבגרות
כל הזכויות שמורות לבגרות בקליק C.
שאלות לבגרות בספרות:
- קראו את הפיוט “כי אשמרה שבת” וכתבו באילו אמצעים אמנותיים משתמש המשורר בשיר?
- קראו את הפיוט “כי אשמרה שבת”. יצירות רבות בספרות מתארות אירועים שמחים או עצובים שעברו היוצרים. מהו האירוע שגרם ליצירה זו לצאת לאור? כתבו מה ניתן להבין מקריאת השיר על רגשות המשורר כתוצאה מהאירוע שחווה? בססו דבריכם על מילות השיר.
- בשירים רבים ניתן לראות בבחירת הכותרת של הפיוט את הנושא העיקרי של השיר. מהו הנושא העיקרי של המשורר וכיצד דרך הכותרת ניתן להבין את רגשות המשורר?
- קראו את השיר “כי אשמרה שבת” וכתבו: מהם העצות שמייעץ המשורר בשיר לאדם?
- קראו את הפיוט “כי אשמרה שבת” וכתבו אילו ציווים בהקשר של מצוות השבת ניתן ללמוד מהפיוט? בססו דבריכם על הכתוב.
- כתבו מהו אילוזיה מקראית. הביאו שתי דוגמאות לאילוזיה מקראית[ארמז מקראי] בפיוט זה.
- קראו את הפיוט “כי אשמרה שבת” וכתבו: מהו סוג השיר? כיצד ניתן להבין את סוג השיר על פי תוכנו?
- בפיוט “כי אשמרה שבת” של ראב”ע ניתן לראות את “תפארת הפתיחה” ואת “תפארת החתימה” שבה משתמשים משוררים רבים. בחרו אחד מהקישוטים האמנותיים והדגימו בשיר.
- הפיוט “כי אשמרה שבת” נכתב בתקופה מאוחרת. מהי התקופה? כתבו מהם שני הרמזים שניתן לזהות בשיר שמאפיינים את התקופה שרשמת עליה. הסבירו והדגימו כל מאפיין בפיוט.
