תניא – פרק ל”ג
- תניא
- פרק לג
- ליקוטי אמרים - פרק לג
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחַשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ הָאֲמִתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וַאֲפִלּוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלָא חָשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִית. וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בּוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְבַדּוֹ בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ כְּבִטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כו’, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִן קֹדֶם שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ’ וכ”א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּן שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל. וְכָכָה מַמָּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל הוּא בִּטּוּל הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרוֹ, שֶׁהוּא אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ, וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זו בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה כַּמָּה גְּדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ. וְקַל וָחֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְדִכְתִיב 1: “כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה’”.
וְעַל זֶה תִּקְּנוּ לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל בֹּקֶר וְלוֹמַר: “אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וכו’ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ”. כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בִּירֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמֹחַ עַל יְרֻשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה’ הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 2: “תַּרְיָ”ג מִצְוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל. בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר 3: ‘וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה’”. כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיָ”ג מִצְוֹת. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה’ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת, הֲרֵי בְּכֹחַ וְחִיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַעְלָה עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ”ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר “בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה”, יִחְיֶה דַּיְקָא, כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה’ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ, עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִם בְּשִׂמְחַת ה’ וְגֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא מַמָּשׁ וְאִתְהֲפֵךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחָמְרִי, הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 4: “קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ” [דְּהַיְנוּ קֵץ הַיָּמִין, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ וְנִגְלָה כְּבוֹד ה’ וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן]. וּבִפְרָט בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא. וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כָּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב5 “יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו”, פֵּרוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת ה’ אֲשֶׁר שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִית מַמָּשׁ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב “בְּעֹשָׂיו” לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁנִּקְרָא רְשׁוּת הָרַבִּים וְטוּרֵי דְּפֵרוּדָא. וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְנַעֲשִׂים רְשׁוּת הַיָּחִיד לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ.
מראה מקומות
1 ירמיהו ל כא
2 מכות כד א
3 חבקוק ב ד
4 איוב כח ג
5 תהלים קמט ב
ב”ה
ב”ה
מיקום: תניא פרק ל”ג
נושא: כיצד להגיע לשמחת הנפש האמיתית
סיכום הפרק
בפרקים הקודמים למדנו על כמה העצבות מזיקה לאדם וכמה צריך להתרחק ממנה כי ממנה מגיעות כל העוונות. בפרק הזה בעל התניא מסביר לנו באיזו דרך נוספת אדם יוכל לשמח את הנפש.
איך גם אם הוא נכשל ולא כל הזמן מצליח להתגבר על תאוותיו איך עדיין הוא יכול להגיע לשמחה.
הפרק פותח בפתרונות לצאת מהעצבות. בעל התניא אומר לאדם שהוא צריך לקבוע זמנים שבו הוא מתבונן בנפשו ובוחן אותה ואם הוא מרגיש שהנפש שלו לא שמחה אז הוא צריך לזכך ולהאיר אותה. כמו נר שהאור שלו זך והוא מאיר כך האדם יכול להאיר רק כשנפשו זכה ומאירה ושמחה.
שאלה:
ובאילו דרכים ניתן להאיר את הנפש?
תשובה:
דרך ראשונה לשמחת הנפש:
אם אדם יעמיק במחשבותיו ויתבונן וממש יצייר בשכלו עניין הייחוד של בורא עולם. איך בורא עולם ממלא את כל העולמות, עולם עליון [שמים, כוכבים, מלאכים וכו’] ועולם תחתון [כל מה שבעולם הזה]. ואיך כל מה שנמצא בעולמות בטלים לפני בורא עולם והוא שולט ומנהל את הכל. ובדיוק כמו שהיה בעבר לפני בריאת העולם, קודם ששת ימי בראשית שהיה כל העולם מלא בכבודו, כך בדיוק גם היום מלוא כל הארץ כבודו בלי שום שינוי בין מה שהיה לבין מה שכיום מבחינת שליטה ומציאות בכל מקום ואחרי שיעמיק במחשבה הזו על עוצמת וגדולת הבורא ישמח מכך שהאל הגדול ששולט ומנהל ונמצא בכל מקום, מלך מלכי המלכים נמצא לידו וקרוב אליו. דבר זה ישמח אותו מאוד.
בדיוק כמו שאדם פשוט ישמח מאוד מאוד אם מלך בשר ודם יחליט להתחבר אליו ולתת לו לגור בביתו. כך בדיוק כשאדם מבין את עוצמתו וגדולתו של הבורא ואז הוא נזכר שהוא, היהודי הפשוט קרוב אליו וממש לידו ויכול מתי שהוא רוצה לשוחח איתו ולדבר עימו ולבקש ממנו כל מה שהוא רוצה. דבר זה יגרום לו שמחה עצומה. כי מה יותר משמח מלדעת שמלך העולם בחר בך כיהודי להיות קרוב אליו ולפעול פה בעולם בשבילו. כמו שנאמר: וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות לעשות לו דירה בתחתונים”. זאת אומרת שמטרת בריאת האדם היא שיעשה לבורא עולם דירה למטה בארץ. כך שכשאדם מבין שזו המטרה שלשמה הגיע לעולם להתקרב לה’ בעולם הזה. כבר על זה יש שמחה גדולה בנפש.
ולכן בדיוק כמו שאדם שישמח שמחה עצומה כשיקבל ירושה שהיא סכום עצום ולא עבד למענו ולא התאמץ ולא השקיע דבר כך כל יהודי צריך לשמוח שמחה כזו על כך שנבחר להיות יהודי ולהיות קרוב אל ה’ עד כדי כך שה’ איתו בלי שעשה שום דבר למען זה.
זו הסיבה שאנחנו אומרים בתפילה כל יום: “אשרינו מה טוב חלקנו, ומה יפה ירושתנו”.
חלקנו=שזכינו להיות יהודים
ירושתנו=קיבלו את הזכות הזו בירושה מהאבות שלנו [אברהם יצחק ויעקב שקיבלו בהבטחה את הזכות להם ולדורות הבאים להיות “עם נבחר”] בלי שעמלנו והתאמצנו כדי להשיג את הזכות הזו.
וזה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 613 [תרי”ג] מצוות ניתנו לעם ישראל.
בא חבקוק הנביא בזמנו ואמר להם שכל ה-613 מצוות מבוססות ועומדות על מצווה אחת: “צדיק באמונתו יחיה” אותה מצווה שמחזיקה את כולן זו אמונה.
שאלה:
מה הכוונה שמצוות האמונה מחזיקה את כולן?
תשובה:
מצוות האמונה היא לא רק מצווה בפני עצמה אלא היא נותנת את הכוח והאנרגיה לביצוע שאר המצוות.
ברגע שאדם שש ושמח במציאות האל בעולם והוא מבין שיש רק את בורא עולם והוא קרוב אליו אז הוא שמח בו שמחה גדולה ובקרבה אליו וכך מכוח השמחה הזו שיש ביהודי ומכוח החיות שאדם מקבל מהשמחה הזו כל יצר הרע והמקטרגים שמגיעים עם שאר המצוות [כי כל מצווה שאדם רוצה לעשות יחד איתה מגיעים מקטרגים שמונעים אותו מלעשות אותה ומנסים לגרום לו לא להצליח] מתבטלים וכך הוא יכול לקיים את שאר המצוות בלי קושי ומחסומים.
וזה ההסבר למה שנאמר: “צדיק באמונתו יחיה” הכוונה: השמחה הזו שהוא שמח במציאות האל בעולם וגורמת לו לבטל את יצר הרע וכך הוא יוכל לקיים את שאר המצוות דבר שיגרום לכך שהוא יזכה לחיות בתחיית המתים.
דרך שניה לשמחת הנפש:
הדרך לשמחה הנוספת שמגיעה לאדם המתבונן היא כפולה[יותר מהשמחה הראשונה על גודלו של הבורא וקרבתו אליו] והיא:
השמחה על הנחת רוח שהוא עושה לבורא עולם.
כל יהודי שיודע כמה נחת הוא עושה לבורא עולם כשהוא עושה מצווה הוא שמח בזה שהוא יודע שהוא שימח את בורא עולם.
כך כשאנחנו פה בעולם הזה מקיימים מצווה אנחנו צריכים לזכור שברגע זה ממש עשינו לה’ פה בארץ דירה. העלנו את הגשמי לרוחני. הפכנו את החושך לאור. וזה בדיוק הרצון של ה’ שנהפוך את החושך לאור. שמתוך העולם הגשמי והחשוך. בפעולות גשמיות שלנו נעלה את האור. וכך רק אנחנו (אפילו המלאכים לא יכולים לפעול פה בעולם הזה בכל מעשה קטן). בכל עשיה אפילו קטנה של טוב בעולם הגשמי אנחנו עושים נחת רוח לפני ה’.
ואין שמחה יותר גדולה לפני ה’ מהשמחה שהוא רואה שאנחנו מתוך החושך, מתוך הכיסויים של האור בעולם הזה, מתוך הקושי וההסתר פנים אנחנו מתאמצים ומתעלים על עצמנו ובוחרים לקיים מצווה וכך מוציאים את ניצוצות האור מהחושך.
ניתן דוגמא:
כמו שילד שאוהב את הוריו כשהוא עושה מעשה קטן למענם ומתאמץ, כמה הוא שמח לראות אותם מחייכים ושמחים מהמעשה שלו. או אדם שרואה את אשתו מחייכת כי הביא לה פרח או הכין לה כוס קפה או עשה בשבילה משהו והיא רואה את הפעולה ומחייכת וזה משמח אותו. כך יהודי צריך לזכור שכשהוא מקיים את המצוות כמה נחת רוח הוא עושה לבורא עולם ואיך ה’ שמח בו ובמעשים שלו וזו שמחת הנפש הנוספת.
שאלה:
ולמה השמחה הזו כפולה מהשמחה הקודמת?
תשובה:
השמחה הראשונה היא שמחה שאדם קיבל את קרבת ה’ בלי מאמץ ועשייה.
השמחה השנייה היא כשאדם מקבל בזכות ולא בחסד. הוא עשה משהו שכתוצאה מהמעשה שלו הוא שימח את האל.
כמו אדם שקיבל ירושה עצומה שלא עבד עליה ברור שזה משמח מאוד. אבל תהיה לו שמחה כפולה אם הוא יקבל סכום דומה לאחר שחשב, יצר, השקיע והתאמץ. כי יש בשמחה הזו גם סיפוק בכך שהצליח לעשות משהו בעצמו שגרם לה’ לחייך. לנחת רוח. [סיפוק ושמחה בעשייה]
וזה מסביר את הפסוק: “ישמח ישראל בעושיו” [תהילים קמ”ט, ב]
פירוש אחד: עם ישראל שמח במי שברא אותו ועשה אותו.
פירוש של האדמו”ר הזקן:
כל מי שהוא מעם ישראל יש לו סיבה לשמוח. והסיבה לשמחה היא השמחה של ה’ ששמח בעולם הזה כשבניו, עם ישראל מקיימים מצוות ועושים פעולות גשמיות ממש[דירה בתחתונים=העולם הזה, העולם שאנחנו בני האדם נמצאים בו ופועלים בו].
עם ישראל צריך לשמוח בעשייה של המצוות שהוא עושה כי העשייה הזו הגשמית גורמת לנחת רוח גדול לפני ה’.
זאת אומרת: אני שמחה כי ה’ שמח בי ובעשייה שלי.
ומה הכוונה: “בעושיו”?
עושיו=עשייה בלשון רבים[עושים]. למה נכתב עושיו ברבים ולא בעשיה בלשון יחיד? הרי נכתב ישמח=לשון יחיד ועושיו=לשון רבים. היה צריך להיכתב אם כך: ישמח ישראל בעושו.
התשובה:
נכתב “עושיו” בלשון רבים כיוון שמלכתחילה העשייה של עם ישראל בעולם הזה היא במקום שהוא רשות הרבים. יש בעולם מלא כיסויים, מניעות, מחסומים וקליפות וסטרא אחרא שמנסים לגרום לאדם לא לעשות מה שנכון לעשות אבל כשיהודי בוחר להתעלות ולעשות את המצווה למרות הכל הוא הופך את החושך לאור. הוא מוציא מתוך החושך ומתוך הכיסויים את הרצון האלוקי שנמצא עמוק בתוך החושך והגשמיות. וכך ממצב של רשות הרבים שזה העולם הזה שמלא בכל הכיסויים הוא עובר לרשות היחיד ומתחבר לבורא עולם. הוא נהיה קשור לבורא עולם ואז עובר לרשות היחיד שזה ה’ יתברך.
איך עושים זאת?
כשאדם לוקח משהו גשמי כמו: כסף ונותן ממנו צדקה/מעשר/עוזר לאדם/קונה מאכל ומברך עליו הוא הופך את הדבר הגשמי למשהו רוחני.
כשאדם בוחר להתעלות על עצמו ולמרות הקושי לבחור לעשות טוב הוא לוקח את החושך שהוא נמצא בו ומאיר אותו. הוא יכול להאיר פנים ליהודי, לשמח ולגרום לו לחייך ובאותו הרגע הוא הפך את החושך לאור.
כשהוא לוקח את הפלאפון ובוחר לפרסם או לראות משהו חיובי אז הוא הפך את הדבר הגשמי לחיובי. הוא העלה את האור שבו.
כיוון שכל דבר בעולם יש בו אלוקות רק יש דברים בעולם שיש בהם כל כך הרבה כיסויים וחושך שלא ניתן לראות בהם את האור וקל מאוד להימשך ולעשות איתם רע אז כשיהודי בוחר הפוך. להוציא מהמקום הזה את האור. הוא מוציא מהדבר הגשמי את האור האלוקי שטמון בו. וזו הנחת רוח של ה’.
סיכום קצר:
כיצד לשמח את הנפש?
תשובה:
1.לזכור שנבחרנו על ידי בורא עולם ואנחנו קרובים אליו מאוד.
2.לזכור שכל מצווה שאני עושה או נמנעת מלעשות רע גם אם זה משהו קטן זה עושה נחת רוח גדול לבורא עולם.
יש הרבה האנשים שינסו למכור תחושת אושר ושמחה אבל היתרון של בעל התניא הוא שהדרך שלו לא תלויה בחפצים, אנשים או זמן רק בהתבוננות נכונה על חייו.
מילים וקיצורים לביאור:
האמיתי’=האמיתית
ית’-יתברך
ואפי’=ואפילו
בחי’=בחינת
וכמ”ש=וכמו שנאמר
וכ”א=וכל אחד
ג”כ=גם כן
א”ס=אין סוף
ב”ב=ברוך הוא
וכמש”ש= וכמו שנאמר שם
באריכו’=באריכות
ותחתוני’=ותחתונים
דירה בתחתונים= דירה בעולם הזה, בעולם שלנו בני האדם פה בארץ.
הדיוט=איש פשוט
ודר=וגר
וק”ו=וקל וחומר
ממ”ה=מלך מלכי המלכים
הקב”ה=הקדוש ברוך הוא
וכדכתיב=כמו שכתוב
תרי”ג מצוות= 613 מצוות
עו”ג= עובדי גילולים
פי’= פירוש
וז”ש= וזה שנאמר
עוה”ז= עולם הזה
וס”א= וסתרא אחרא [הצד האחר, כוחות הטומאה, היצר הרע שמרחיק את האדם מהאל. גם הוא שואב חיותו מהאל אבל לאחר הרבה צמצומי אור וכיסויים וכל המטרה היא להוציא ממנו אור]
דאתכפיא= להפוך, להכניע, לכופף
חשוכא= חושך
לנהורא= לאור
ממש= באמת, באופן אמיתי
כמ”ש= כמו שנאמר
רשות הרבים= מקום ששייך לכלל בני האדם[העולם הזה]
רשות היחיד= בורא עולם
ביטויים להבנה:
וכולא קמיה כלא חשיב ממש-
וכל הבריאה לא נחשבת ביחס אל הבורא ועוצמתו[העולם כולו עם כל מה שבו לא נחשב ביחס לעוצמת הבורא]
דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא מַמָּשׁ וְאִתְהֲפֵךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא= הפיכה של הסתרא אחרא שזה הצד האחר מחושך לאור על ידי קיום מצווה. כאשר הצד האחר (היצר הרע והטומאה) נכנע באמת – החושך עצמו נהפך לאור
שכינה
גילוי נוכחותו של הקב”ה בעולם ובאדם.
התבוננות
חשיבה עמוקה ומתמשכת בענייני אמונה וגדלות ה’, עד שהמחשבות משפיעות על הלב.
ממלא כל עלמין
האור האלוקי המחיה כל נברא לפי יכולתו ומדרגתו.
סובב כל עלמין
האור האלוקי האינסופי שאינו מוגבל ואינו נתפס על ידי הנבראים, אף שהוא נוכח בכל מקום.
חלק אלוק ממעל
ביטוי המתאר את מעלתה של הנשמה היהודית ואת הקשר העמוק שלה עם הקב”ה.
מוסר השכל הנלמד בפרק:
מעלת השמחה– מהפרק ניתן להבין כמה חשוב שאדם יבחן את עצמו מידי פעם ויתבונן בתוכו ואם הוא עצוב יעשה פעולות לשמחת הנפש. כי העצבות היא המקור לכל הדברים הרעים ולכן יש להימנע ממנה ולעשות פעולות יזומות להתרחק ממנה ולא לחכות שהעבות תעבור לבד.
הדרך האמתית והנכונה להסרת העצבות– בעל התניא מלמד אותנו שהדרך לשמחה אמתית היא לא על ידי דברים חיצוניים כמו אלכוהול, סמים, התמכרויות שונות או על ידי הגעה לאירועים חשובים בחיינו אלא השמחה מגיעה מתוכנו. על ידי התבוננות וחשיבה פנימית אישית ולא תלויה בשום גורם חיצוני, אדם או זמן. ברגע שאדם פועל בדרך זו הוא לא תלוי בזמן מסוים או בבני אדם או חפצים כדי לשמוח אלא הוא יכול להגיע לשמחה לבד. עם עצמו. כשהוא עוצר ומתבונן בתוך נפשו ובחייו.
אין יהודי בודד בעולם– כל יצור בבריאה מקבל את חיותו מה’ אבל עם ישראל מקבלים התייחסות מיוחדת יותר כך שאין יהודי שהוא לבד. ה’ נמצא עם כל אדם מעם ישראל. ברגע שכל אחד ואחת מאתנו נזכור שאנחנו אף פעם לא לבד ואף פעם לא בודדים אלא תמיד מלך מלכי המלכים אתנו ומקשיב לנו ורואה אותנו ונבחרנו כל אחד ואחת נבחר בקפידה בתוך מיליארדי בני אדם אז העצבות תיעלם כי נבין כמה כל יהודי/ה חשוב/ה בעולם הזה.
יש מטרה לבריאה שלך– דרך הפרק ניתן ללמוד ולזכור שאין יהודי/ה שאין לו/ה תפקיד בעולם. לכל אחד ואחת מאיתנו ניתנה האפשרות להיקשר אל בורא עולם. על ידי קיום מצווה או הימנעות מעשיית עברה[מצוות לא תעשה] כל יהודי/ה עושה נחת רוח עצום לבורא עולם גם אם היא נראית פעולה קטנה ופשוטה. המאמץ והפעולה של כל יהודי/ה חשובים מאוד. וידוע וברור שהעולם הזה מלא אתגרים ומלא ניסיונות אבל ה’ רואה ומסתכל ושמח בכל מאמץ שלך וזו המטרה והתכלית שלך להתמודד בעולם המאתגר הזה ודווקא מתוך המקום החשוך להתאמץ ולהוציא את האור. כך שגם אם נפלת אל תתייאש/י תקום/י שוב ותתמודדי כל ניסיון כל פעולה כל עלייה היא נחת רוח.
השמחה האמיתית של הנפש היא להבין שהוא תמיד בקרבת ה’ ולהבין שלכל אחד ואחת מאתנו יש תמיד את האפשרות להתקרב יותר על ידי קיום מצוות. כל מצווה היא הזדמנות למפגש וקירבה לבורא.
את ספר התניא כתב האדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה גם בעל התניא או האדמו”ר הזקן
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך לבגרות , הכנה לבגרות בתנך , שיעורים פרטיים בתנ”ך , סיכומים לבגרות בתנ”ך,
לומדים לבגרות בתנך בקלות.שאלות בגרות בתנך ושיעורי צפייה בתנך ממש כמו מורה פרטי אצלך בטלפון – באתר תנך בקליק., טיפים לבחינת בגרות בתנך , מדריך כתיבת תשובה בבגרות בתנ”ך , חומר עזר לבגרות בתנ”ך
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
- מהי הסיבה שבעל התניא כתב את הפרק?
- מהן שתי העצות שבעל התניא נותן כדי לגרום לשמחה אמיתית?
