תניא – פרק ז’
- תניא
- פרק ז
- ליקוטי אמרים - כח השכל וההבנה כשהוא מחובר עם לימוד התורה
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִפָּה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמֻתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמֻּתָּר בַּאֲכִילָה. וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשְּׁסָ”ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא צֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּגוּפוֹ, לֹא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ. וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבַּקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהִיא קְלִפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת קְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּקְרָא עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ רַע, רַק מְעַט טוֹב מְעֹרָב בְּתוֹכָהּ, [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶנִּתְבָּאֵר לְעֵיל]. וְהִיא בְּחִינָה מְמֻצַּעַת בֵּין שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה. וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט רֵישׁ פֶּרֶק ד’ בְּשֵׁם הַזֹּהַר]. וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְּעֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרַע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בַּקְּדֻשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבֻשָּׁם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא:1 “חַמְרָא וְרֵיחָא” כו’, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. אֲזַי נִתְבָּרֵר חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִפַּת נֹגַהּ וְעוֹלֶה לַה’ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו, 2 שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבְדַחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִוא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזֹר לַעֲבוֹדַת ה’ וּלְתוֹרָתוֹ. כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה’, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן הֶתֵּר וּמֻתָּר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת לַה’. רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִבּוּט הַקֶּבֶר כְּמוֹ שֶׁיְּבֹאָר לְקַמָּן. [וְכֵן הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה].
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִין מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹם וִיבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 3: “וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ”. אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה’ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה’ בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ”ל:4 בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו’. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ 5 שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וַה’ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה וּבְכַוָּנָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ”י זַ”ל וּמְרֻמָּז בִּגְמָרָא, 6 “כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיּוֹת” כו’, לַהֲרֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשֹוּ לְבוּשׁ לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחִיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ”ן. וְלָכֵן לֹא הֻזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטֻּמְאָה וְהַקְּלִפּוֹת, שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, רַק שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחִיּוּת בִּקְלִפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחִיּוּת בִּתְשׁוּבָה, [הגהה: מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנֻקְבָּא דִּקְלִפָּה הַמְּקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחִיּוּת מֵהַקְּדֻשָּׁה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶּׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נֻקְבָּא דִּקְלִפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וַחֲיָלוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ”ן], אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ”ל: 7 “אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקֹן, זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר”. שֶׁאָז גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחִיּוּת לִקְדֻשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם.
מראה מקומות
יומא עו, ב | שבת ל, ב | זכריה יג, ב
ברכות לד, ב | יומא פו, ב | ברכות ה, א | חגיגה ט, א
ב”ה
מיקום: תניא פרק ז’
נושא: הנפש הבהמית של האדם מישראל
סיכום הפרק
בעל התניא לאחר שהסביר שלכל אדם מישראל יש שתי נפשות נפש אלוקית ונפש בהמית וכל אחת מהן מנסה למשוך את האדם למלא את הרצונות שלה מבאר ומסביר את חלקי הנפש האלוקית והבהמית.
בפרק זה ההסבר הוא על החלק של הנפש הבהמית ביהודי.
הנפש הבהמית מולבשת בדם האדם. והיא זו שממנה באות כל התאוות והצרכים של האדם הגשמיים. האכילה של מאכלים שונים כשרים [בהמות, עופות, מיני ירק, דגים וסוגי מאכל שמותרים באכילה] וגם כל הצרכים האחרים שיש באדם שבהם מתעסק ביום יום בחייו במחשבה, דיבור ומעשה ושהם לא לשם שמים[לא למען ה’] רק לצרכי קיום הגוף של האדם גם אם מדובר בקיום בסיסי כמו אוכל ושתיה.
כל אלה מגיעים מאחת הקליפות שהיא נקראת קליפת נוגה [הקליפה הרביעית של הסיטרא אחרא] ונמצאת בנפש הבהמית של כל יהודי.
היתרון במה שמגיע מקליפת נוגה היא שאומנם רובה רע ומעט טוב כיוון שרוב בני האדם מנהלים את חייהם למען גופם ולמען עצמם אבל יש כאלה מעם ישראל שמתכוונים לטוב.
במידה ואדם פועל בחייו ועושה למען גופו כשהכוונה שלו היא שיהיה לו כוח לעבוד את ה’ כמו לאכול ולשתות כדי לענג את השבת או לספר בדיחות כדי להרחיב את ליבו ללימוד מתוך שמחה או לקנות דברים טובים שירחיבו דעתו לעשייה מתוך מקום של תודעה רחבה אז הכוונה היא לצורך קדושה ולכן המעשים עולים לקדושה אבל אם האדם כוונתו רק לצורך הנאתו והנאת גופו אז הפעולות הולכות ל3 קליפות הטומאה ומכיוון שהדברים נעשו בהיתר ולא באיסור הן נמצאות שם רק באופן זמני עד שהאדם ישוב בתשובה על דרך התנהלותו ואז הן חוזרות לקדושה רק שהרושם של הדבר שעשה[הרשימו] עדיין נשאר בגוף האדם ומתבטל רק לאחר שמת ונפטר מהעולם.
שאלה:
מהי הסיבה שקליפה זו היא רק ביהודי אם היא קשורה לדברים גשמיים ולתאוות? כיצד היא מובדלת מהקליפות הטמאות שלמדנו עליהם בפרק הקודם אם גם פה מדובר על דברים גשמיים ותאוות?
התשובה:
- היא קשורה לתאוות שאין בהם איסור. שהיהודי כשעושה אותם, חושב בהם, מדבר או עושה לא עובר על שס”ה מצוות לא תעשה אלא עושה כדי להחיות גופו וליהנות מעולם הזה בלי לחטוא.
זאת אומרת: אותה קליפת נוגה כל מה שנמשך ממנה שייך להנאות ופעולות בעולם הזה. שאין בהן איסור.
- היא נמצאת רק בנפש היהודי כיוון שהיא כן יכולה לעלות לקדושה בניגוד לקליפות אחרות שמהמעשים שלהם לא ניתן לעלות לקדושה [כמו אכילת בעלי חיים טמאים וכמו מעשים שעוברים על מצוות לא תעשה].
אמנם רוב מה שנמשך ממנה הוא רע ולא טוב כי אצל רוב בני האדם, כלל הפעולות הגשמיות והבסיסיות שהם עושים הם פועלים לצורך עצמם בלי שום התייחסות לקדושה. אבל יש בה גם מעט טוב. ומהו הטוב הזה? זה הטוב שממנו באות המידות הטובות שיש בעם ישראל.
שאלה:
על איזה מידות טובות מדובר אם קליפת נוגה קשורה לתאוות ולדברים גשמיים? איך היא קשורה לטוב?
התשובה:
אדם שלוקח את הפעולות הגשמיות האלה ומעלה אותן לקדושה ועושה אותן לכבוד ה’ אז הן עולות לקדושה.
לדוגמא: אדם אוכל ושותה כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשי חסד. אדם יוצא לנופש כדי לחזק את נפשו ושיהיה לו כוח נפשי לעזור לאחרים.
אותה פעולה אבל עם כוונה שונה. הבעיה היא לא בפעולה אלא בכוונת הפעולה.
שאלה:
מדוע נקראת קליפת נוגה בשם זה?
תשובה:
המילה “נוגה” מבטאת אור וזוהר. קליפה זו נקראת כך משום שיש בה ניצוץ של טוב ואור אלוקי, ולכן היא יכולה לפנות לשני כיוונים: לקדושה או לטומאה, בהתאם לבחירת האדם.
כך יוצא שקליפת נוגה היא בין שתי אפשרויות:
ירידה זמנית לטומאה:
אם האדם פועל ועושה והמטרה שלו זה רק תאוות גשמיות רק לצורך גופו הפעולות האלה מצטרפות באופן זמני [לפי שעה] ל3 הקליפות הטמאות של הסיטרא אחרא.
עלייה לקדושה[הפיכת הרע לטוב]:
אם האדם מעלה את אותן פעולות ועושה אותן לשם שמים[כדי שיהיה לו כוח ללמוד, לעשות חסד , לענג את השבת ויום טוב, לספר בדיחות כדי לשמח את הלב וכך ללמוד ולחיות מתוך שמחה וכו’] אז הן עולות לקדושה .
ההבדל בין הפעולות הגשמיות שמגיעות מקליפת נוגה הוא שמכיוון שנעשו מדברים גשמיים שמותרים [מאכלים, פעולות מותרות אבל כוונתן לתאווה בלבד] עדיין יש בכוחן ברגע שהאדם ישוב בתשובה ויתחבר לה’ להעלות את מה שעשה גם לקדושה בעוד ששאר המעשים שב3 הקליפות הטמאות לא יכולות לעלות לקדושה.
הפעולות שאדם עושה ועובר על איסורים והן מ3 הקליפות הטמאות הן נשארות וקשורות לכוחות הטומאה החיצוניים לעולם עד ש:
- ימות בתשובה ואז המיתה מכפרת.
- יחזור בתשובה בצורה כל כך עמוקה מתוך אהבת ה’ עמוקה שאז גם זדונות [מעשים לא טובים שעשה בכוונה להכעיס]מתהפכים לו לזכויות.
קבוצה נוספת של מעשים שלילים והבעייתית מכולם היא:
מעשים שלא ניתן להעלות אותם לקדושה ונכנסים לקבוצה של: “מעוות לא יכול לתקון”
מעוות לא יכול לתקון = משהו שעוותנו[הרסנו] ואין דרך לתקן אותו.
איזה מעשים לדוגמא נמצאים במצב הבעייתי ביותר?
מעשים לא טובים שנמצאים בתוך 3 הקליפות ושיש מהן תוצאות והתלבשו בגוף.
לדוגמא:
אדם שחטא בעריות כתוצאה מתאווה והיה עם אשת איש או אישה שאסורה עליו ונולד מהפעולה הזו ילד, לא ניתן לשנות את המצב הזה ולהעלות אותו לקדושה כיוון שלפעולה הזו נולדה תוצאה שנפרדת מהפעולה וזה מה שנקרא: “מעוות לא יכול לתקון”. דבר שנעשה ואין דרך לשנות אותו.
לסיכום:
דרגות שונות של מעשים שמגיעים מהקליפות של הסיטרא אחרא:
- מעשים שליליים וחטאים עם כוונה רעה – מגיעים מ3 הקליפות של הסיטרא אחרא .
- מעשים שמגיעים כתוצאה מתאוות שונות ואין להם כוונה לשם שמים רק לשם הגוף אבל לא עוברים בהם על שום איסור- מגיעים מקליפת נוגה ומתחברים ל-3 קליפות אבל כשאדם שב בתשובה יכולות לעלות לקדושה.
- מעשים גשמיים שנעשים לשם שמים [אכילה, שתיה, הנאה לצורך הגוף כדי שיהיה כוח לעשות חסד, ללמוד, להתפלל וכו’]- מגיעים מקליפת נוגה ועולים לקדושה.
תהליך של תשובה:
- מעשים שמגיעים מקליפת נוגה ואין בהם איסור אבל גם אין בהם כוונה לשם שמים – עולים לקדושה אחרי שהאדם שב בתשובה והבין את הרעיון שחייו גם הגשמיים צריכים להיות לשם שמים. נשאר רק רשימו [רושם מסוים באדם שנעלם רק לאחר שהאדם מסיים חייו]
- מעשים שנמצאים ב-3 קליפות כיוון שהאדם עבר בהם עברות וחטאים עם כוונה רעה – נשארים ונדבקים ב- 3 קליפות אלא אם כן האדם מת [מיתה מכפרת] או שעשה תשובה עמוקה מהלב ומאהבה גדולה לה’. [זדונות נהפכות לזכויות]
- מעשים שנמצאים ב-3 קליפות טומאה והתלבשו בתוצאה שלילית כמו לדוגמא אדם שקיים יחסים עם אשת איש ונולד ממזר.- אין דרך לעלות את המעשה למצב של קדושה כי התוצאה הפכה לנפרדת מהמעשה ומהאדם. לגוף בפני עצמו.
הבדלים בין קליפת נוגה לשלוש הקליפות:
|
מאפיין |
קליפת נוגה |
3 הקליפות הטמאות |
|
מקור החיות |
דברים מותרים[כשרים] |
דברים אסורים[טרף, עבירות] |
|
אופי האנרגיה |
מעורבת טוב ורע |
רע גמור[סטרא אחרא] |
|
סטטוס הלכתי |
מותר מלשון משוחרר |
אסור מלשון קשור |
|
יכולת העלאה |
קלה[על ידי כוונה לשם שמיים] |
קשה[תשובה עילאית בלבד] |
מילים לביאור:
נפש החיונית הבהמית = הנפש שממנה האדם לוקח כוח לפעולות חיוניות לו כמו אכילה ושתיה וכו’
דאוריתא= מצוות שצוו התורה
דרבנן= מצוות שצוו מרבותינו
מלתא דבדיחותא= מילה שמצחיקה ומשמחת את הלב
מעמקא דלבא= מעומק הלב
ביאות אסורות= קיום יחסי אישות עם אישה אסורה[אשת איש/ אחות/דודה וכו’]
הרשימו= דיבור, מחשבה, מעשה שעושה רושם באדם ונשאר בתוכו. [כמו זיכרון, רגש שהרגשנו ונשאר אתנו למרות שעבר זמן ולמרות שתיקנו את המעשה]
לפי שעה= באופן זמני[לא מצב קבוע, ניתן לשנותו]
מותר= משוחרר, לא כבול יכול לעלות בצורה קלה.
אסור= כבול, סגור, נעול. קשה לעלות אותו .
מוסר השכל הנלמד בפרק:
מהפרק ניתן ללמוד את הכוח העצום של התשובה שגם כשאדם עושה טעות יש לו את היכולת אם שב בתשובה וחזר להתחבר לבורא עולם לתקן מעשיו ולהעלות אותם שוב לקדושה. דבר שמלמד אותנו שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן ולא צריך להתייאש גם אם עשה הרבה חטאים.
מהפרק ניתן ללמוד שיש מעשים שהם קשים יותר מאחרים מהסיבה שנוצר מהם יצירות. ואז כשהיצירה נפרדת מהאדם אין לו כבר יכולת להשפיע עליה. כמו שאדם שחטא עם אשת איש והוליד ממזר הילד שנוצר כבר לא בשליטתו והוא כבר לא קשור אליו גופנית שהוא יכול להשפיע עליו ולשנות אותו ולכן במצב כזה זה נקרא “מעוות לא יכול לתקון”.
מהפרק ניתן ללמוד שאין רגע “ריק” בחיים. כל פעולה יומיומית ופשוטה שלנו – האופן שבו אנו אוכלים, מדברים או נחים – נמצאת במגרש המשחקים של קליפת נוגה. הבחירה בידינו האם להעלות את העולם הגשמי לקדושה, או לתת לו לגרור אותנו למטה.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו / או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך חסידות יומית, תניא, אדמור הזקן, ליקוטי אמרים, ברכה לחיים, לימוד חסידות, חסידות בגובה העיניים, חוכמה יהודית, שפע רוחני
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.
שאלות:
1.כתבו מה ההבדלים בין קליפת נוגה ל3 הקליפות האחרות שמגיעות מהסיטרא אחרא.
2.כתבו איזה מסר לקחתם מהפרק לחייכם ואיך למדתם אותו?
3.הסבירו כיצד הפרק מלמד על הכוח של תשובה.
4. כתבו כיצד ניתן ללמוד מהפרק את כוחה של כוונה טובה.
5. מהו “הרשימו”?
