תניא – פרק כ”ח
- תניא
- פרק כח
- ליקוטי אמרים - הרהורים ומחשבות לא טובות
וַאֲפִלּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע. וְגַם אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה כַּנּוֹדָע. כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הָהֵם אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵין נוֹפְלִים לָהֶם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם, כִּי אִם מִשֶּׁל אֲחֵרִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, מִבְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֵיךְ יַעֲלֵהוּ לְמַעְלָה, וְהוּא עַצְמוֹ מְקֻשָּׁר לְמַטָּה?
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן, אַל יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה. אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּנַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵרָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בַּבֵּינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ. וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים, וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַבֵּר, אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ. וְלָכֵן כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ.
וְלֹא כְּטָעוּת הָעוֹלָם, שֶׁטּוֹעִים לְהוֹכִיחַ מִנְּפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, מִכְּלַל שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם כְּלוּם, שֶׁאִלּוּ הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְנָכוֹן, לֹא הָיוּ נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וְהָאֱמֶת הָיָה כְּדִבְרֵיהֶם, אִם הָיְתָה נֶפֶשׁ אַחַת לְבַדָּהּ הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת, וְהִיא הַמְּחַשֶּׁבֶת וּמְהַרְהֶרֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, הֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הַנִּלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּמֹחוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל אַחַת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ לִמְשֹׁל בּוֹ וְלִהְיוֹת הַמֹּחַ מְמֻלָּא מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ. וְכָל הִרְהוּרֵי תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, מִנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית; וְכָל מִלֵּי דְּעָלְמָא, מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, רַק שֶׁהָאֱלֹהִית מְלֻבֶּשֶׁת בָּהּ.
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל רָשָׁע, וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ. שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע, וּלְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב: “אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַּם אָתָּה”. כָּךְ אַל יָשִׁיב מְאוּמָה וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנֻוָּל מִתְנַוֵּל גַּם כֵּן. רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לּוֹ, וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּנָתוֹ.
וְאִם יִקְשֶׁה לוֹ לַהֲסִירָם מִדַּעְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְדִים דַּעְתּוֹ מְאֹד בְּחָזְקָה, אֲזַי יַשְׁפִּיל נַפְשׁוֹ לַה’, וְיִתְחַנֵּן לוֹ יִתְבָּרַךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים הַנִּמְשָׁכִים מִמֹּחוֹ. וְכָכָה יְרַחֵם ה’ עַל נַפְשׁוֹ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַצִּילָהּ מִמַּיִם הַזֵּדוֹנִים, וּלְמַעֲנוֹ יַעֲשֶׂה, כִּי חֵלֶק ה’ מַמָּשׁ עַמּוֹ.
ב”ה
מיקום: תניא פרק כ”ח
נושא: הרהורים ומחשבות זרות בזמן הלימוד תורה והתפילה.
סיכום הפרק
בעל התניא ממשיך בפרק זה את העצות לאדם שעולות לו הרהורי תאוות או מחשבות זרות אסורות ואומר שגם אם ההרהורים נפלו לו בשעת התפילה או כשהוא לומד תורה אל ישים לב אליהן אלא יסיח דעתו מהם.
הכוונה שלא יתחיל להיעצב ולומר לעצמו אם עולות לי מחשבות כאלה כשאני מתפלל או לומד אז מה שווה התפילה או הלימוד שלי? אולי אני אדם לא טוב? אולי כדאי לי להפסיק להתפלל כי התפילה שלי לא ראויה או אני לא ראוי?
אלא מה יעשה כשדבר זה קורה ועולות לו מחשבות זרות בשעת התפילה או לימוד?
תשובת בעל התניא:
יתאמץ ויסיח דעתו מהן באותו רגע.
יאמר לעצמו: ברגע הזה אני לא נותן למחשבה הזו מקום ומזיז אותה ממני.
וגם לא יתנהג כאדם שוטה [אדם ללא שכל] ויתחיל להתעמק ולעסוק במחשבות האלה ובלמה הם הגיעו אליו. כי כשאמרו שאנשים מצליחים ללמוד ולהתרכז בצורה ממוקדת בלי הרהורים ומחשבות זרות דיברו על צדיקים. רק לצדיקים לא נופלים הרהורים רעים ומחשבות רעות .
זאת אומרת שלא יתחיל לומר לעצמו איך זה הגיוני שכשאני מתפלל או לומד אני חושב מחשבות כאלה? הרי כל הרעיון של התפילה זה להידבק בה’ כיוון שכל מי שלא בדרגת צדיק טבעי והגיוני מאוד שיעלו לו הרהורים.
מהי הסיבה שאין להשקיע זמן ומחשבה במהי הסיבה שההרהורים האלה מגיעים בכלל ובעל התניא קורא למי שמתעסק בזה “שוטה”?
והתשובה של בעל התניא:
רק הצדיקים מצליחים להתמקד בתורה ובתפילה בלי שום מחשבות זרות. אנחנו, הבינונים [והלוואי ונחשב כל חיינו בינונים] מתמודדים כל הזמן עם המחשבות הזרות גם בזמן תורה ותפילה.
ולכן במקום להיעצב ולהתחיל להתעמק באיך זה קרה לו שיתאמץ וישמח שמחה גדולה כי יבין שהמחשבה זרה היא מהקליפה הזרה של הנפש הבהמית שנמצאת באזור השמאלי בלבו והיא כרגע במלחמה עם הנפש האלוהית ועכשיו כשהוא מתגבר הוא בעצם נלחם עם נפשו הבהמית ומנצח אותה. ואם לא היה במצב של עליה רוחנית הנפש הבהמית לא הייתה מתאמצת כל כך להפריע לו.
ואם אדם ישאל את עצמו איך זה הגיוני שהוא בא באמת בכוונה טובה ללמוד ולהתפלל ולעשות משהו בקדושה ומגיעות אליו מחשבות כאלה?
התשובה של בעל התניא:
אם אדם יבין שיש לו שתי נשמות קבועות בגוף: נפש בהמית ונפש אלוהית ולכל מקום שהוא הולך שתי הנשמות האלה הולכות איתו גם הנפש האלוהית וגם הבהמית וכל אחת מהן מנסה למשוך לכיוון שלה ולכן כשהוא מתפלל לא רק הנפש האלוהית מגיעה לתפילה אלא גם הנפש הבהמית מגיעה איתה ומנסה לשכנע ולמשוך לכיוון שלה.
ואם אדם ישאל: איך זה שדווקא בתפילה יש לי יותר מחשבות זרות והרהורים מאשר כשאני לא מתפלל או לומד?
והתשובה של בעל התניא:
בדיוק כמו ששני אנשים נאבקים בקרב כשאחד מגביר את כוחו גם השני ממהר להגביר את כוחו. באותה צורה פועלות שתי הנפשות בגוף האדם. כשהנפש הרוחנית מתגברת ורוצה לעשות טוב מיד הנפש הבהמית מתחזקת ומנסה להשפיע בכל כוחה לכיוון שלה. ולכן דווקא כשאדם עושה טוב ולומד תורה, מתפלל או עושה חסד אז באה הנפש הבהמית ומנסה בכל כוחה להשפיע עליו רע.
בעל התניא מדגיש שרוב העולם טועים וחושבים שזה שהם חשבו מחשבות זרות בתפילה זו הוכחה שהתפילה שלהם לא שווה כלום.
כי האדם מגיע עם שתי הנשמות שלו ושתיהן באות להתפלל גם הבהמית וגם האלוהית. וכל אחת מהן נאבקת על מקומה.
והוא נותן משל שמסביר את הרעיון של שתי נפשות שמגיעות להתפלל ואחת מפריעה לשנייה:
כמו אדם שבא להתפלל בכוונה ומגיע אדם שהוא עובד גילולים [גוי שעובד עבודה זרה] ומתחיל לדבר איתו ולשאול אותו שאלות ולשוחח עימו כדי לבלבל אותו בתפילה.
ואיך צריך להתנהג אדם שכשהוא מתפלל עומד לידו משהו רשע שמנסה להסיט אותו מתפילתו?
להתנהג כאילו הוא חירש שלא שומע את דבריו, להתעלם ממנו ולא לענות לו כמו שנאמר בספר משלי: “אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה”. [משלי כו, ד]
זאת אומרת ההצעה של שלמה המלך כשאדם טיפש פונה אליך ומאשים אותך או מדבר אליך בצורה שלא מראה על חוכמה אל תענה לו כי ברגע שאתה עונה לו אתה יורד לרמה הנמוכה שלו והופך להיות שווה לו בהתנהגות שלו. במקום זה תתעלם, תשתוק, אל תענה ואל תתייחס לדברים כאילו לא שמעת.
ולמה? כי אדם שנלחם עם מנוול [אדם רע] הופך בעצמו למנוול. זאת אומרת גורם לעצמו שגם הוא יראה מנוול. כי כדי להתמודד עם אדם כזה צריך לרדת לרמה הנמוכה שלו כדי לנצח אותו.
ולכן בעל התניא אומר ההצעה שלי: תשתוק. תתעלם ממנו.
וכך באותה מידה כשעולות מחשבות זרות והרהורים רעים. תשתוק, אל תתעמק בזה ואל תחפור בזה. פשוט תן לזה לעבור ותעשה כאילו לא שמעת אותם. תסיח דעתך מהם כאילו לא היו.
ואם למרות שאדם מנסה בכל כוחו להתעלם ולא להתייחס אליהם עדיין יש לו מחשבות זרות שמטרידות אותו ומקשות עליו מה יעשה?
בעל התניא אומר שבמצב כזה ישפיל את עצמו ויתחנן ויתפלל לפני בורא עולם ויבקש ממנו שיסייע לו ויעזור לו וירחיק ממנו את המחשבות האלה. וירחם על נפשו. ואז אין ספק שבורא עולם שהוא אב רחמן ואנחנו מקושרים אליו בקשר קבוע וחלק ממש ממנו שמגיע ממוחו יעזור לו ויציל אותו ממים זדונים. [ממצב של מים שעושים רע לאדם ומטביעים אותו].
מילים לביאור:
מחשבות זרות ותאוות = רצון לעשות דברים אסורים
שוטה = אדם ללא שכל
כ”א = כמו אדם
מבחי’ = מבחינת
אעפ”כ = אף על פי כן
ג”כ = גם כן
במחשב’ = במחשבה
הנלחמו’ = הנלחמות
בכונ’ = בכונה
עו”ג = עובד גילולים[עובד עבודה זרה]
משיח = משוחח
כסיל = טיפש
באולתו = כשהוא מתנהג בצורה לא ראויה
תשוה = תשתווה =תהיה שווה לו [תראה כמוהו]
ההרהורי’ = ההרהורים
ית’ = יתברך
מוסר השכל הנלמד בפרק:
כל מי שבדרגת בינוני [הרוב המוחלט של בני האדם גם אלה שנראים כצדיקים נחשבים בינונים. דוגמא: רבה שאמר על עצמו: “אני בינוני” והיה לומד כל ימיו תורה] יש לו מחשבות זרות והרהורים לאורך כל ימיו ולכן זה לא אומר שהוא רע אלא מטרתו בעולם להתעלות עליהם ולהסיח דעתו מהם ולבחור בטוב ומזה יש נחת לה’.
בזמן לימוד תורה, תפילה או עשיית מצוות כשהנפש האלוהית מתגברת אצל האדם ומתחזקת לעשות טוב אז באופן מקביל מתגברת גם הנפש הבהמית ולכן נראה שדווקא בזמנים אלה שאנחנו הכי במצב רוחני גבוה מגיעים ניסיונות קשים יותר והרהורים, מחשבות ורצון לעשות רע.
הסיבות לכך שאדם צריך לשמוח למרות ההרהורים והמחשבות שעולות לו בזמן הלימוד או התפילה הן:
1. הוא יודע שעושה את עבודתו וזוהי ההזדמנות שלו להתמודד מול היצר הרע.
2. הוא יודע שהוא במצב של עלייה רוחנית ולכן מתגבר הכוח של היצר הרע.
3. הוא יודע שעושה נחת רוח לה’ כשהוא מתגבר.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו”ר הזקן ו/או בעל התניא
ממש כמו מורה פרטי לבגרות בתנ”ך אצלך בטלפון – באתר תנ”ך בקליק. לימוד תנ”ך חסידות בגובה העיניים, משמעות צלחיים, חיים מאושרים, פנימיות התורה, תניא לימוד, אמונה וביטחון, לימוד תניא למתחילים, הצלחה אושר ועושר בחיים
כל הזכויות שמורות לתנ”ך בקליק C.